לילה נחמד עבר, אך במהלכו גיליתי שהמזרן אוויר שלי מפונצ'ר (עדכון על זה בהמשך, לא בטוח בכלל) . אוף. עוד דבר שהתקלקל. בבוקר אני מנסה למצוא את החור ללא הצלחה. בקצת באסה אני אורז את הבית וקצת אחרי שבע יצאנו אני נועם ויאיר לדרך.
אני די מופתע מהקור בגובה 2000 מטר ותוהה מה הולך להיות היום בערב שנחנה בלילה בגובה 3000 מטר.
החדים ביניכם בטח מרימים גבה לנוכח הפרשי הגבהים הלא סבירים. אז גם אני הרמתי גבה, ושורה תחתונה אין מה לעשות עם זה. הפיסיטי עולה גבוהה מאוד יחסית במרחק קצר ואין איך להתחמק מזה. נראה איך אתמודד עם זה.
אני מרים את התיק ואומר לעצמי שזה לא נורמלי כמה שזה כבד. איך אעלה ככה את כל העליות?!
הכאב לא חולף לאורך היום ורק ההפסקות העיתיות היו כאור בקצה המנהרה.
לקחנו יחסית המון הפסקות והלכנו יחסית לאט בזכות יאיר. אמנם בכל סיטואציה אחרת היה לי ונועם קשה ככה, אך לנוכח המשקל והתוואי הקשה כל עצירה וכל האטה במהירות היו ברכה.
היום אני חושב פעם ראשונה שעלינו לאוכף שלא דרך קו רכס אלא דרך הנחל. הרגליים והכתפיים הרגישו את זה היטב - זה יותר תלול ממה שהיה לנו עד עכשיו. הנוף שנשקף לאורך היום מרענן ומחדש וללא ספק לאחוז גבוהה מהמאמץ יש תמורה יפה בדמות טבע.
לקראת סוף היום אני נהיה רעב מאוד אך גם מסוחרר ועייף. מגובה 2700 מטר בערך יש לי הרגשה מוזרה בבטן, הראש שלי קצת מסוחרר ואני לא בשיאי. הבנתי שיש לי עניין עם הגבהים והחלטתי לקחת חצי כדור של דאימוקס.
אני לא יודע כמה זה עזר אך מלבד הצורך להשתין שתקף אחרי הכדור, ההרגשה בבטן די נעלמה, אבל עדיין הרגשתי מסוחרר. מה שכן, דופק הלב, שעד לפני לקיחת הכדור היה מגיע לשיא אחרי 10 צעדים בלבד, די ירד והתייצב. זה לא סותר את העבודה שהמייל האחרון היה הכי ארוך קשה ומייגע שהיה לי עד עכשיו על השביל.
יאיר סחב את הדרך יפה וניכר בפניו שהיה לו קשה מאוד. גם הוא סובל מבעיות עם הגובה והשתדלתי לעזור לו כמה שיותר. נתתי לו כדור, הקמתי איתו את האוהל והבאתי לו את המשאבה למזרון כדי שלא יצטרך להוציא כל כך הרבה אוויר עכשיו. נראה אבל שאחרי ארוחת הערב מצבו המנטלי והפיזי השתפרו. מצויין.
חניון הלילה בגובה 3000 מטר. נחמד ומרגש גם יחד. מצב הרוח שלי טוב וכל השכבות החמות שלי עלי, חולצה, פליז, מעיל פוך ומעיל גשם ורוח. ברגליים יש פעם ראשונה געטקס (התגעגעתי) וגרביים חמות, על הראש כובע פוך ובידים כפפות. לא קר לי ככה אבל ברור לי שהולך להיות מעניין הלילה. אני נורא מתוסכל מהחור שיש לי במזרון ומקווה שזה לא יפריע לי עד כדי כך.
בהזדמנות זו הייתי רוצה להגיד שהחצי שעה הזו לפני השינה בה אני רושם את הפוסט היא אחת מהחלקים שאני הכי אוהב ביום.
זה אני, לבד, מתחת לאוהל שלי, בתוך השק שינה, מעל המזרון (ארר), מחזיק פלאפון ומשרבט מילים. והדובדבן הוא שיש עוד אנשים שקוראים את זה.
אני בחצי ציפייה למחר. מצד אחד רוצה להמשיך מצד שני התיק כל כך כבד. מצד שלישי מחר אני הולך לאכול עוד קצת מהדברים שיש לי בפחית דובים משמע פחות משקל.
קיצור, די חפירות.
לילה טוב מהנקודה השטוחה היחידה ליד מייל 722.
Posted via Blogaway
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה