אם בימים הקודמים היה לוקח לי זמן להירדם, אז ב-11 בלילה לקח לי 3 דקות ואני כבר חולם על משהו לא הגיוני.
באופן די פרדוקסלי, עם אור ראשון של חמש וחצי התעוררתי והתחלתי לסדר את הדברים. החום גרם לי להזיע רוב הלילה אך גם לצאת מהשק שינה מהר ובקלות.
ההליכה היום מונוטונית עדיין במדבר מוהבי, לנוף עשרות אם לא מאות תחנות הרוח. בדרך פוגשים מטמון מים מעולה ואני לוגם ליטר מים בהנאה.
החום מתאזן עם הרוחות הנעימות וההליכה סבילה. עם זאת הגוף עדיין מתקשה ואני ונועם לוקחים את ההפסקות בשמחה.
בצהריים התחלתי להרגיש סחרחורת והראיה שלי לא הייתה חדה. הרגשתי שחסר לי משהו בגוף והצבעתי על סוכר. תוך כדי עמידה אני אוכל 4 עוגיות בכמה שניות לוגם קצת מים וכמה דקות אחר כך הכל התייצב. אני לא יודע איך הדברים האלה עובדים, אם זה אמור להתעכל או משהו, אבל ההשפעה הייתה מהירה. הגענו כמה דקות אחר כך לנחל ואני התרסקתי מתחת לעץ, שוכב בנוחות אחרי ארוחת הצהריים.
מעתה והלאה השביל עולה ועולה ללא הפסקה. ללא הרוח המדהימה זה היה יכול להיות סיוט של ממש. המוהבי זה לא מקום סימפטי בין 2 ל-4 בצהריים. אני דוחף קדימה, רוצה לסיים את היום. באמצע הדרך אני קולט שאין לי כמעט מים ואני מסתמך על מטמון שלא בטוח מלא. אני דואג קצת, כועס על עצמי שלא לקחתי בתחנה האחרונה יותר. השביל ממשיך לעלות בלי סוף, ואני רוצה שזה יגמר. בחמש וחצי אני רואה מרחוק כסאות, אני מתקרב ורואה מלא מים בבקבוקים. אני מאושר.
אנחנו נעצור כאן ללילה, ומחר יש לנו רק 10 מייל עד תהצ'פי. ונגמור עם החלק של מדבר מוהבי. לילה טוב ממייל 549.
Posted via Blogaway
תגובה 1:
עידני, כיף לקרוא את הבלוג שלך. לפי תמונת הבית שלך אני מקווה שלא קיבל חורים..... חיבוק אמא.
הוסף רשומת תגובה