לחות. איך יש פה לחות? נתנו לאוהל ולשק שינה כמה דקות של שמש בשביל ליבש את עצמם. אנחנו יוצאים לדרך באיזור שבע וחצי ליום ארוך של 25 מיילים לא קלים.
הנוף משתנה ללא הרף. ההליכה חוזרת להיות מתונה יותר ועם תוואי נוח יותר, בשונה מהסיירה. בחצי היום אנו מגיעים לקרסון פס ובו למרכז מידע לתייר והעובדים בו עושים קסם שביל למטיילי פיסיטי: קולה, סלט פירות, סלט פסטה ממתקים ועוד. זו הייתה תוספת מורל משמעותית ליום קשה כזה. איזה כיף.
אנחנו ממשיכים בשביל ונותרו 14 מייל נצחיים. מטפסים ויורדים, יורדים ומטפסים ואני ממש רוצה שהיום יגמר. לקראת סופו הייתה ירידה תלולה שהכאיבה לי בברכיים. אני ממש צריך מנוחה. אחרי הליכה שארכה כמרתון הגענו לדרך מהירה 50 וממנה אנו מנסים לתפוס טרמפ ללייק טהוא. חצי שעה קשה לקחה לנו (אפילו כתבנו שלט על המזרון ספוג שקניתי) עד שזוג היפים עצרו לנו. אז אחד מהם היה בכלא אמש אחרי שהרביץ לשוטר והשני נגן בלהקה שהולך לנגן הערב בטהוא. העיקר שהגענו בסוף לעיירה. תחילה אכלנו סאבוואי ואחר כך ניסינו למצוא מקום לישון בו. בהתחלה הגענו לאיזור קמפינג שרצה 50 דולר ללילה (!!! בשביל לישון באוהל שלנו!!!) ואחר כך חשבנו למצוא איזה מקום ביער ולישון בו. בסוף, כמו תמיד, מצאנו את עצמנו בחדר חם ומסריח מסגריות במחיר טוב. וגם קיבלנו כביסה חינם.
יש לנו הרבה התארגנויות לעשות בטהוא, מלשלוח חבילות קדימה ועד קניית ציוד חדש וכמובן לנסוע לאכול כפי יכולתך בקזינו בנוואדה שקרוב לפה.
לילה טוב מאכסנייה כלשהי בלייק טהוא.
יום ראשון, 29 ביוני 2014
יום 65, ה-28 ליוני
יום שבת, 28 ביוני 2014
יום 64, 27 ביוני
א
יום שישי, 27 ביוני 2014
יום 63, גשם בלגן, ה-26 ביוני
אמצע הלילה. גשם קל מטפטף על האוהל ואני ישן מצויין. המזרן לא התפנצ'ר הודות לטיפול שעשיתי לו אתמול. שש בבוקר. עדיין גשם. אני תוהה איך יראה היום. אני יוצא לעשות פיפי באופן חפוז ורואה ענן ענק יושב מעלינו. מערכת רצינית בלחץ נמוך נמצאת בעמק שלנו ואני ממש מקווה שהיא תחלוף באחד מן האוכפים שנעבור.
אני עושה את כל מה שאני יכול בתוך האוהל כדי לא להירטב - שם בגדי טיולים, אוכל, ואפילו מקפל את האוהל. רגע לפני שנצא לדרך אני יוצא ומנגב את המים הרבים ודוחף הכל לתיק. אנו יוצאים לדרך, שנינו עם מעילי גשם, וחמש דקות לאחר מכן מתחיל גשם. והוא. לא. נגמר. 6 שעות של הליכה נוראית וקשה בגשם וברוח קרה. יש פשוט ענן שאנחנו הולכים בו והמים חודרים לכל מקום. במצבים מסוימים אני משתדל שלא לקפל את ידי בשביל להשתמש במקלות הליכה כדי לא ליצור חיכוך בעור המיוזע. הזיעה קרה וזה כואב. הנעליים ספוגות וכך גם המכנסיים. בעצם הכל מים וזה כל כך לא כיף. אנחנו לא עוצרים לאורך כל היום בגלל שזה קר מידי לעצור, חייבים להתחמם מההליכה.
הרגשתי רע כל כך והייתי אומלל. האצבעות שלי קפואות וכל פעולה קטנה כמו לפתוח ריצ'רץ לקחה לי דקות ארוכות.
לקראת הצהריים אני מציע לנועם לנסות ולקחת טרמפ בסוף היום כדי להגיע לעיירה נידחת בשם מרקיוויל. נועם זורם ושנינו מקווים שנצליח. אנחנו רוצים לישון מתחת לקורת גג וליבש את עצמנו ואת הציוד.
לקראת ארבע אני מרגיש סחוט מעייפות. אין לי כח לכלום. בחמש אני פוגש שוב את נועם בכביש שממנו אמורים לקחת טרמפ. אז קוראים לזה דרך מהירה, אבל מדובר בכביש צדדי נידח עם נתיב אחד ואין שום תנועה. כבר התחלנו למלא מים כדי למצוא חניון לילה, ולפתע אני שומע רכב. אני מסמן להם נואשות, והם עוצרים. אחרי סמול טוק הם הסכימו לקחת אותנו. הרכב היחיד שעבר פה. איזה טירוף!
העיירה המדוברת רחוקה מאוד יחסית מהשביל. כשאנחנו מגיעים אנו רואים לפנינו מקום שכולו רחוב אחד באורך פחות ממאה מטר. מה שיש פה הוא חנות, מסעדה, בר ומוטל.
אנו מנסים למצוא חדר במוטל ובינתיים יושבים בבר. אחרי רגע המקומיים הבודדים מזהים אותנו והם צוהלים משמחה לראות מטיילי פיסיטי שמגיעים לכאן. הם אומרים שהם יעשו הכל כדי למצוא לנו מקום חם לישון בו.
הם הולכים פיזית לקרוא לסנדי, בעלת המוטל המקומי, כדי שתעזור לנו. סנדי היא לא פחות מאישה אדירה שעושה הכל בשבילנו. המוטל שלה מלא אבל באופן פלא עשתה סידור כלשהו ומצאה לנו חדר עם 2 מיטות ב50 דולר ללילה לשנינו. היא מציעה לקחת את הבגדים שלנו ולשים אותם במכונת כביסה הפרטית שלה וגם מפנקת אותנו בשתייה קלה. כל מה שהיינו צריכים היא עזרה לנו. איזה עיירה כיפית!!!
בערב אכלנו במסעדה שהייתה סופר מוצלחת ולא יקרה מידי.
אז, קשה לסכם את היום. אבל שורה תחתונה, כל הציוד שלנו יבש, ואנחנו ישנים בחדר במוטל בחור נידח ומדהים.
לילה טוב ממירקוויל.
יום חמישי, 26 ביוני 2014
יום 62, ה-25 ביוני
הרבה תכנונים יש לי היום. בשש וחצי אני יוצא מהמיטה החמה והנעימה באכסניית ברידג'פורט (כל פעם זה מכה בי מחדש כמה שזה חור שלא יאמן). דבר ראשון - אוכל. אז הפעם בקצרה. קרואסון במאפייה, אבוקדו בבייגל, שוקו ויוגורט. אחר כך ניקיתי את האוהל מכל הטינופת שנאגרה בו.
כשהשעון הצביע על שמונה הלכתי לדואר שממוקם 100 מטר מהדלת באכסנייה. שלחתי חזרה את הפחית דובים לבחור שהשאיל לי אותה ואני חושב שקרנתי בתוכי מאושר להיפטר מהדבר הארור הזה. אחר כך הפקיד הביא לי חבילה ששלחתי לכאן מראש עם אספקה לארבעה ימים. בחבילה היה הרבה אוכל איכותי שקניתי מראש בעיירה מאמוט לייקס בזול. ידעתי שהחנות כאן מעפנה ויקרה להחריד (פי 2 בממוצע במחיר עם עשירית מבחר). אני ממש מבסוט שאני יוצא לדרך עם אוכל טוב. ובכלל, לקבל חבילה בדואר מרגיש כמו מתנה ליום הולדת שאתה עושה לעצמך..
בכל אופן, הגיע העת לטפל בדבר החשוב ביותר - המזרון. אני מתקשר לקסקייד דיזיינס, החברה של המזרון, ומבקש עזרה נואשת. הבחור בצד השני לא מצמץ כנראה, אמר שאין לדאוג ושאני אתן לו את שמי, הסלולרי שלי, הדגם של המזרון והעיירה הבאה שאגיע אליה. הוא הבטיח לחזור אלי במהרה.
כעבור שעתיים התקשר אלי חזרה ואמר שכל העסק נפתר: הוא שולח בדואר אקספרס מזרון חדש לחנות טיולים בעיירה הבאה שאגיע אליה, לייק טהוא. הייתי בשוק לכמה רגעים ומאושר עד הגג - הסיוט יגמר בקרוב. הודתי לו עד עומק נשמתי וסגרתי את הטלפון.
בשביל לנסות להעביר את הימים הקרובים בשטח עם המזרון שלי, נכנסתי איתו למקלחת וניסיתי לשפוך מים ולמצוא בועות צפות. אחרי חצי שעה התייאשתי, באתי לסגור את הבסטה, ואז במקרה אני שומע קול משרוקית נובע מהמזרון. סימנתי את הנקודה, ובעזרת נועם סגרנו את החור הפוטנציאלי עם ערכת תיקון. אדע שזה עובד רק בלילה הקרוב.
אדרבא לילה קרוב, אמרתי לנועם שאני מעדיף עוד יום מנוחה בטהוא, העיירה הבאה, מאשר בחור הזה. יש לי המון סידורים בטהוא ואני צריך שם זמן. נועם חשב לרגע והסכים, ובהחלטה מהירה יצרנו קשר עם הבחור שלקח אותנו אתמול וקבענו איתו נסיעה חזרה לשביל לשעות הצהריים. איזה מזל שהוא קיים! הוא אשכרה עושה הסעות למטיילי פיסיטי והוא מבסוט מזה.
בהמשך טרפתי המבורגר וקניתי גבינת שמנת לדרך. בעלת האכסנייה הסכימה שנישאר עד הצהריים בחדר וזה היה אדיר.
קצת לפני שאנחנו חוזרים לשביל, נועם נזכר שיש לו חבילה בדואר. החבילה הגיעה מאישה שלקחה אותנו טרמפ לאחת העיירות וכנראה שהשארנו רושם טוב. אז היא שלחה חבילת פינוק.
בפנים היו עוגיות שהיא הכינה באריזת וואקום מרשימה והחלק האדיר היה מכתבים מהמון ילדים בבית ספר שהיא מלמדת בו והם מאחלים לנו בהצלחה. היא סיפרה להם על השביל ועלינו וממש כמו שעושים בבית הספר היסודי ספר עם ברכות למישהו שנפצע אז ככה הם עשו לנו. זה היה מרגש בלי סוף.
בשלוש יצאנו חזרה לשביל, ובארבע התחלנו לצעוד. בשבע וחצי סיימנו הליכה נעימה וקלה של תשע וחצי מיילים וזה אומר שבלילה של עוד 3 ימים כבר נהיה בעיירה הבאה.
הרוחות נושבות כאן בעצמה אבל חם לי באוהל. אז הכל בסדר.
זהו. אפשר להגיד לילה טוב ממייל 1028.
יום רביעי, 25 ביוני 2014
יום 61, יום 25 ואחרון בסיירה, ה-24 ליוני
בוקר בא לעבודה ואני עייף. למרות שדי קר היתושים לא וויתרו והם מרחפים מחוץ לאוהל שלי. אנחנו יוצאים בשבע וחצי בציפייה להגיע לאוכף סונורה בצהריים ולסיים באופן רשמי את הסיירה הגבוהה או בשמה המקורי הסיירה נוואדה.
אני זוחל כל היום בגלל העייפות המצטברת אך מובן לי שאני חייב למשוך קדימה. אני ונועם מחליטים להיכנס היום לעיירה במקום מחר, בדגש על העובדה שאנחנו רוצים לנוח ולאכול כמו שצריך.
העליות בחצי השני של היום ארוכות ונמשכות בלי סוף. אנחנו הולכים על קו רכס ומדלגים מעל אוכפים שמרוב שהם קיימים אין להם בכלל שמות.
בשלב מסוים התחלנו לעבור בשדות שלג שהיינו בטוחים שכבר לא נראה. אחרי המון שעות ועייפות נוראית סיימנו את היום והתחלנו לנסות לתפוס טרמפ לברידג'פורט שנמצאת במרחק 30 מיילים. כמעט לא עוברות פה מכוניות והמזל הגדול הוא שנועם דיבר עם מטייל אחר בדרך והם סיכמו שאם ניפגש באוכף סונורה הוא יקח אותנו.
אחרי כרבע שעה שחיכינו ראינו אותו ובוואן המדליק שלו יצאנו לדרך. 45 דקות לקחה הנסיעה שהרגישה ארוכה מידי.
בעיירה פגשנו עוד מטיילים אחרים וחלקנו חדר במוטל שיקר בהרבה ממש שצריך להיות. באופן כללי הכל פה יקר באופן מוגזם להחריד.
אנחנו יושבים לארוחת ערב ואוכלים בוריטו שמן וגדול, ועד עשר וחצי בלילה יושבים עם שותפינו לחדר ומדברים.
אז.
מזל טוב שסיימתי את הסיירה, מזל טוב שאני לא צריך לסחוב יותר את הפחית דובים, ומזל טוב באופן כללי.
לילה טוב מאכסניית ברידג'פורט.
יום 60, יום 24 בסיירה, 23 ביוני
לא היה קר מידי הבוקר. זה הולך להיות היום האחרון בשמורת הטבע יוסמיטי ולקראת הסוף נעבור ליער הלאומי הובר. גם היום המון עליות וירידות כאתמול, אך קצת פחות קשה. ממש נראה כאילו מישהו התאמץ שמטיילים יתפרו את ההרים כאן בלי סוף ועד שיצא המיץ. אין מה לצייץ במיוחד היום מלבד מחשבות שעברו לי בראש בעודי שומע מוזיקה: יש לי תוכניות לאחרי המסלול. הגעתי למסקנה שסביר להניח שההתאקלמות בארץ תהיה קשה מאוד. קשה ברמה שאני לא ארצה לצאת מהחדר. אני גם לא אתחיל ללמוד שנה הבאה, אז בכלל.
אז כמה דברים: עבודה. לפחות חצי משרה בהעדפה למשהו עם אנשים.
חברה: כל הרומנטיקה ביוסמיטי הזכירה לי כמה שזה כיף. צריך למצוא אחת. פסיכומטרי: ללמוד לבד, לגשת לקראת 2015. להירשם למשפטים בתל אביב לשנה אחרי. לנסוע לניו זילנד בקיץ.
נשמע הרבה ומפוצץ אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא אומר דברים כאלה סתם ובאופן מחריד הרבה מהתכניות שלי שנעשות שנים קודם אכן מתגשמות. אז הלוואי שהכל יתגשם, אבל הלוואי שמשהו ישתבש בדרך ויקח אותי למקום לא צפוי.
בחזרה לפיסיטי :
בחמש וחצי אנחנו מסיימים את היום בלא פחות מאשר מייל 1000. כן כן. ממש מתחתיו מצאנו נקודה שקטה עם מיליון יתושים ונישן כאן. זה ממש סימלי.
אני מוצא שכל יום אני מגיע למקומות יותר ויותר עמוקים בתוכי, ואחת מהתוצאות הישירות היא שהבטחון שלי בגוף ובנשמה שלי מתחזק מאוד. אני מרגיש שלא משנה מה אעשה בחיי יהיה נכון בשבילי. גם אם בסוף בסה"כ אהיה טכנאי מחשבים רגיל ובינוני.
יש משהו בראייה שלי עכשיו שמפוקח יותר, שמתרגם יותר טוב את המציאות. אני מחכה לרגע שאשתמש בכלים שרכשתי כאן בחיים האמתיים.
עד אז, לילה טוב ממייל 1000.
יום שלישי, 24 ביוני 2014
יום 59, יום 23 בסיירה, 22 ביוני
אני חושב שכבר התרגלתי למזרון מפונצ'ר אבל עדיין לא לקור שנובע מכך. המזרון שקניתי ושמתי מתחתיו עוזר קצת, אולי רק באופן פסיכולוגי. בשבע וחצי יצאנו לאחד הימים הקשים פיזית על השביל. כמה דקות אחרי ההתחלה עלינו כ-500 מטר תלולים וארוכים שבסופם הרגשתי עייף כמה אחרי יום שלם. בניסיון לגמור עם היום מהר עצרנו מעט והתקדמנו יחסית מהר אבל נשרפנו כבר בחצי היום. הרגליים שלי עייפות, כואבות ורוצות מנוחה. בכל עצירה היתושים לא נתנו לנו מנוח והיינו צריכים לנוע בשביל לא להיעקץ. זה כאילו הסיירה לא מאפשרת לך לעצור, כל הזמן להיות בתנועה.
היום ממשיך ואני בקושי סוחב. קשה לי מאוד. אני שותה כמויות גדולות מאוד יחסית של מים, מעל 3 ליטר, ולא מרגיש רווה אף פעם. זה מציק. לפחות עם האוכל הייתי בסדר גמור והאובקדו שסחבתי היה טעים להפליא.
אני ונועם מסיימים גמורים את היום אחרי 22 מייל ו-2000 מטר עליה וירידה. אנחנו לא מתנחמים כי כל הימים עד לייק טהוא עוד כשבוע יהיו כאלה. נוראי.
אחרי ששטפתי את הרגליים באגם ואכלתי ארוחת ערב (שקית קנור עם אורז, בקר מיובש ותערובת תפו"א ולקינוח חטיף אנרגיה) נכנסתי לאוהל כמו אחרי יום מלחמה. טוב נו. העיקר נגמר.
לילה טוב מחניון הלילה ליד הנחל במייל 978.
יום 58, יום 22 בסיירה, 21 ביוני
כיף חיים. באמת. איזה כיף באוהל המעפן הזה. ישנתי עמוק מאוד אחרי הפיצה שאכלנו שלושתנו בערב. יאיר הזמין אותי ואת נועם לכבוד סיום הג'יי אמ טי וחזרתו הביתה.
בבוקר קמתי והייתה הרגשה מוזרה, במיוחד כשאני ונועם עלינו על אוטובוס חזרה לשביל ויאיר נשאר למטה. היה לי קשה לעזוב ככה, זה כאילו, בעצם לא כאילו, באמת, סיומה של תקופה ועל אף שקל לי להשתחרר מהעבר בקלות אני מוצא את זה צובט שיאיר שם ביוסמיטי ואני ונועם ממשיכים לפיסיטי. הוא חוזר הביתה, לאשתו, לארץ שלנו, והאתגר שלו נגמר. אני מקנא קצת.
כל הנסיעה לכיוון טוואלאמי היו לי פלאש באקים מהטיול האחרון עם ההורים. נסענו על דרך טיוגה, אותה דרך שנסענו בה לפני שנים רק שהפעם אין שלג בכלל. אני זוכר איך הכל היה כל כך מושלג לפני 6 שנים שהייתי בשוק שזה אותו המקום.
הנהגת דיברה כל הנסיעה על ההיסטוריה של יוסמיטי, דובים, מקומות מיוחדים, דובים, עצרה בנקודות מרשימות ועוד דובים. מאוד הורשמתי מהבקיאות והמוטיבציה הענקית שלה להסביר ולדבר על הכל.
כשירדנו מהאוטובוס חזרנו לחנות של טוואלאמי מידווס. בגלל שיש לפני לפחות שבוע עם מזרן מפונצ'ר, קניתי חתיכת ספוג ב60 שקל לשים מתחת כדי שלא אקפא. איזה בזבוז כסף. אוף.
אחר כך אני ונועם אכלנו המבורגרים וקנינו גבינה לדרך. הייתה אווירה ממש מצוינת ליד החנות והיה קשה להתנתק משם. כמו להבלע למערבולת.
לקראת 12 אנחנו יוצאים לדרך.
איזה מוזר זה פתאום.
הולכים מהר, כמו פעם, עוצרים קצת, ממשיכים עוד, מתלוננים מעט, מדברים פה ושם.. אבל זהו. זה מתחיל לחזור כמו לתקופה לפני הסיירה.
היום הלכנו 14 מייל ועצרנו ליד נחל נחמד ואין פה הרבה יתושים. עשיתי כביסה לגרביים ומקלחת לרגליים במים הקפואים. לידנו התמקם מטייל מבוגר אחר ונחמד ויש לנועם שותף שיחה על שביל האפלצ'ים. אחר כך הגיעו עוד מטיילים שמכירים כמובן את נועם, וזה די מצחיק שהוא נהיה די מטייל סלב בסביבה שלנו. כולם מכירים את השם! בשבע וחצי נכנסתי לאוהל, ואני רגוע ושלו. מחר יום מאוד קשה עם כ-2000 מטר עלייה מצטברת וכנ"ל ירידה מצטברת. אנחנו באים עם מצב רוח חיובי, אז בטוח יהיה טוב.
לילה טוב מהחניון לילה המאולתר ליד הנחל במייל 956.
יום 57, יום 21 בסיירה, 20 ביוני
לילה חם עבר על כוחותינו. החניון לילה היה למרגלות האלפ דומ ביוסמיטי במקום מוגן היטב. אני מתעורר בעצלתיים, מתחיל לקפל ולפרק את הבית הקטן שלי. נועם ויאיר משאירים ציוד בחניון בשביל לעלות להאלפ דומ עם משקל נמוך, ואילו אני, שיורד לעמק ומוותר על החוויה, אורז הכל פנימה. אנו נפרדים ואני יוצא לדרכי. הדרך יורדת בתלילות ואני מתרשם מכל עשרות המטיילי יום שאני פוגש בדרך על הרצון והכח שהם משקיעים בטיפוס הקשה הזה. לקראת שמונה וחצי אני מגיע למפל נוודה המדהים.
אחר כך אני ממשיך לרדת ובתשע וחצי מסיים את הירידה ובעצם את המסלול של היום שארך שישה וחצי מיילים.
בעודי טופס אוטובוס ליוסמיטי וילג' (הנקודה המרכזית של הפרק איפה שהחנות) אני מתחיל להיזכר בכל המקומות שהייתי בהם עם משפחתי. זה ממש מרגש. אני רואה את מפל יוסמיטי העליון והמדהים וממש זוכר את הזוית של התמונה ואת הנקודה שביקשתי בה מאבי לעצור את הרכב לצלם.
המבט אחורה היה מוטיב מרכזי היום. אני שואל הרבה שאלות את עצמי: מה הייתה הנקודה שבה השתנתי והתבגרתי ככה? מה אותו ילד ראה בעיניים שלו, אז, כשנסע ברכב בו אבי נהג? מה הרגשתי אז? הייתי סקרן מהלא נודע? מה חשבתי על ההרים מסביב?
זה לא נגמר. נאבקתי הרבה זמן לנסות להיזכר מי הייתי, אבל אני זוכר רק סיטואציות, ולא מחשבות ורגשות. כואב הגעגוע פתאום. דבר אחד בטוח, כל כך נהנתי אז. כל כך. כל כך. כל כך.
לקראת אחת אני מתחיל לתהות איפה נועם ויאיר. אני קונה לי כוס שתייה וממלא אותה מספר רב של פעמים. בסופר המקומי קניתי חומוס, שוקו וקצת לחם.
כשהגיע שלוש וראיתי שנועם ויאיר לא באופק ואין שיחה, החלטתי לקנות את האספקה להמשך השבוע ולנסות ולעשות צ'ק אין בבית האירוח בקאריס ווילג'.
בגלל שאיני יאיר (מי שהזמין את המקום) התייבשתי שעתיים עד שהחבר'ה הגיחו לפתע.
החדר, או האוהל ליתר דיוק, חמים ונעים. על אף המחיר המופקע בטירוף אני מרגיש שזה היה צעד ממממממש טוב. באמת טוב. אני צריך את המיטה החמה (והלא מתפנצ'רת), את המקלחת, את הכביסה..
ההרגשה שלי בפנים, בלב, כבדה בימים האחרונים ואני צריך את החיזוקים האלו, את ההרגשה של הבית על אף שאני רחוק ממנו אלפי מיילים.
היום יהיה הלילה האחרון עם יאיר. מחר בשמונה אני ונועם ניקח אוטובוס חזרה לטוואלאמי מידווס ולפיסיטי בעוד הוא נוסע ללוס אנג'לס הביתה.
יש בי המון רגשות מעורבים, מצד אחד היה לא קל להוריד הילוך וקצב בהליכה ומצד שני הוא הוסיף המון ליום יום, ושמחתי ממש שהיה איתנו. יאיר איזן לי ולנועם את ההליכה בסיירה ואני חושב שבלעדיו דברים היו נראים אחרת, לרעה. מצד שלישי, העזיבה שלו מכריזה שאני חוזר לאותו פיסיטי, ומתחיל בעזיבה של הסיירה הגבוהה (סיום רשמי בעוד 4 ימים). בכל אופן, היה תענוג עם יאיר. מקווה שהחזרה שלו הבייתה תהיה חלקה.
אני יושב עכשיו באוהל, כותב את המילים בעוד נועם ויאיר דואגים לכביסה. הציוד שלי פרוס על המיטה, וחם ונעים לי. לפעמים אני חושב שלא מגיע לי כל הטוב הזה, ורגע אחר כך מבין שזו החלטה שלי מה אני חושב ומרגיש. אז כן. מגיע לי. אני הולך את הפיסיטי בשביל עצמי. בשביל האושר שלי. שלי. ורק שלי. וכל עוד יש לי בית ומשפחה שנותנים לי את כל הביטחונות שאני צריך, אעשה כל מה שהלב שלי מצווה לעשות, בלי לחשוב רגע אחורה. בלי לצעוד צעד אחד אחורה.
לילה טוב מאוהל 315 בקארי וילג' בפאר נראות קבינות בקארי וילג'ק יוסמיטי.
סיימתי את הג'יי אמ טי!
בכמה
יום שישי, 20 ביוני 2014
יום 56, יום 20 בסיירה, 19 ביוני
עוד פעם המזרון התפנצ'ר לי בלילה. מתסכל. אני די אובד עצות..
חוץ מזה לא היו דובים במחנה שהיו ידועים לי והיה די חם אז לא נורא.
ההליכה ביוסמיטי יפה כמו בשאר הסיירה, אבל היתושים כאן בתפוצה נרחבת. ברגע נתון היו עלי לפחות 50 בו זמנית. לפחות שלושתנו סובלים יחס. אדרבא שלושתנו, נועם קצר רוח היום. הוא התקדם קדימה כל היום ובקושי ראיתי אותו. אני ויאיר זחלנו קדימה, יודעים שאין לאן למהר ואפשר למרוח את הזמן.
בדרך פגשתי זוג ישראלים שמטייל כאן וזו הייתה חויה מרעננת. נקודת השיא של היום היא קלאוד רסט-אחת הנקודות הגבוהות ביוסמיטי והיא שולטת ב360 מעלות על כל השמורה. אין לי מילים לתאר כמה שהנוף מרהיב ויפה מכאן, רואים את העמק, את האלפ דומ, את האגמים והיערות הענקיים, פשוט הנקודה הכי יפה על המסלול עד עכשיו.
בדרך למטה אני רואה את העלייה הצפויה מחר להאלפ דומ ואני חושב לוותר על התענוג. קלאוד רסט היה גבוהה ב300 מטר, כך שלא אראה שום דבר חדש, והשיפוע הרציני והעלייה על הסלע פשוט לא מפתים אותי. מה גם זה לא חלק מהפיסיטי אז אני לא מרגיש חובה לעשות את זה.
התחייבתי לעצמי לפעול לפי המצפן האישי שלי בלבד בהחלטות כאלה, ואני חושב שאוותר על העלייה.
התמקמנו כבר בשלוש בצהריים לחניון הלילה החמים, ומחר החבר'ה יעלו להאלפ דומ ואני אמשיך לעמק. סגרנו גם חדר בעמק בו נישן מחר, כנראה ההשקעה הכי יקרה ולא שווה לתמורה אי פעם על השביל. המחיר נשאר במערכת.
לילה טוב מיוסמיטי.
בקצה העולם בראש יוסמיטי
ארוחת בוקר
בוקר
דור אבוד
הירידה
