אחרי ארוחת בוקר בבית קפה של סעיד וואלי קניתי תה קר ושמתי אותו בבקבוק שתייה כדי שיהיה טעים בעליה הקשה.
איך שהתחלנו ללכת, נועם הטיל פצצה: "אני ממשיך לבד אחרי אשלנד" (העיירה הבאה). ככה, בלי הסברים, זה מה שהוא אמר. הייתי שמח אם הוא היה יכול להגיד את זה בארוחת הבוקר ושנוכל לדבר על זה, אבל הוא בחר שלא. אמרתי "אוקיי" והמשכתי ללכת. איזה מעליב. ככה? בכזו חוסר רגישות, ללא שיתוף בתהליך.. כאילו לא עברנו כלום ביחד.
המון דברים עברו לי בראש.. הרגשתי סחרחורת. אני חושב לעצמי-הוא הכין את הקרקע בוויכוח המיותר ההוא לפני כמה ימים, ומה שחשבתי היה נכון. הוא לא היה מניפולטיבי סתם, הוא הכין את הקרקע.
אחרי כמה דקות אני עוצר ושואל את הסיבה, והוא אומר שהוא פשוט רוצה את הלבד, שהוא יתכנן ויעשה הכל בלי עזרה שלי, לעשות הכל נטו בדרך שלו. שתהיה לו חוויה של לבד ולא של טיול עם עוד מישהו.
הנהנתי. לא היה לי ממש מה להגיד. "חבל, חשבתי שבנינו משהו, שהיה לנו טוב כל הסידור הזה", וכך זה נגמר. כעסתי על נועם שזה אנוכי אבל בעיקר כעסתי על עצמי, מצטער כמה שהשקעתי במערכת יחסים הזו ונתתי מעצמי הכל, על אף שידעתי שזה הימור.. אני מנסה להבין מנועם האם עשיתי משהו שהפריע לו, משהו ספציפי שגרם לו ככה לרצות לנתק את ההליכה, והוא אמר שלא. אני לא יודע אם להאמין. אולי הוא לא רוצה שארגיש רע עם עצמי .
התחלתי לחשוב על כל העתיד, פוחד וחושש קצת אבל מתרגש מהאפשרויות החדשות שנפתחו. אורגון זה מקום טוב ובטוח, שטוח יחסית, בלי סכנות ממשיות. אוכל ללכת שם מהר, להתחבר לאנשים חדשים. וושינגטון לעומת זאת מפחידה אותי ואני חושב שאחפש פרטנרים אחרים למקטע הזה.
ככל שהזמן עובר והעלייה שורפת את השרירים ברגליים, אני נרגע קצת.
אני מבין אותו, יורד לסוף דעתו, אבל מתקשה להתחבר לזה. אנחנו מאוד שונים, אני חושב, ברמה מנטלית אחרת. הקיצוניות של נועם מאוד מערערת, הרי רק לפני שבוע סגרנו כרטיס טיסה לאותו הזמן.. ושלחנו ציוד משותף שאין בו צורך חזרה הביתה. ופתאום כזה מהפך קיצוני. זה לא קל, למרות שאני יודע עד כמה הוא דיכוטומי. חשבתי שהיינו צוות נהדר, ושעמדנו בקשיים מספיק רציניים בשביל שנעמוד בכל מה שיגיע בעתיד בכבוד רב, אבל כנראה שהוא ראה את זה אחרת, וסדר העדיפויות שלו שונה.
ההרגשה בהמשך היום הייתה אצלי חמוצה. אני צריך להרפות ולשחרר, אני דוחק בעצמי. ואכן אחרי זמן מה אני מנסה להתגבר ולהפיק את המיטב מהזמן שנותר ביחד. היה לי כיף עם נועם וכן, מבחינתי זה להיפרד ממישהו קרוב שעברתי איתו את החוויות הכי משמעותיות בטיול.
זה עוד שיעור לחיים על הציפיות שלנו מאנשים אחרים, על השאיפות שלנו לעתיד.. היה כיף עם נועם, והייתי שמח להמשיך ללכת ביחד. אני מעדיף את הביחד, את הביטחון, את היכולת לדבר עברית על הצורך בלחוות את מה שנועם דיבר עליו. אבל אנחנו אנשים שונים, ואין לו צורך חברתי כמו שלי, וזה בסדר. אני מאחל לו בהצלחה ומקווה להמשיך ללכת איתו ביחד בהמשך, אולי בוושינגטון, אם ישנה דעתו. אני לא אתן לגאווה שלי למנוע ממני את זה. הדבר היחיד שעדיין מציק זה שחשבתי שמצאתי חבר חדש. אבל זה בסדר.
חוץ מזה השיחות והאווירה הייתה אחלה להמשך היום. החלטות קטנות זרמו בקלות רבה והיה וויב טוב. אני מרגיש שירדה משקולת רצינית מנועם, נראה שהוא שמר את זה הרבה בבטן וזו הסיבה כנראה שהוא היה רוגז וכועס בזמן האחרון. בשש וחצי סיימנו את היום אחרי 20 מיילים ויותר מ-2000 מטר עלייה. תודה לאל שהיום נגמר. ארשום על הכל עוד בהמשך. לילה טוב ממייל 1682.
ותראו.. מחר אני מגיע לאורגון, עובר 1700 מייל, ופתאום זה כבר לא מעניין. אבל תאחלו מזל טוב בכל אופן.
יום רביעי, 30 ביולי 2014
יום 92, ה-29 ליולי, תפנית
יום 91, ה-28 ליולי
כל כך. אבל כל כך היה לי קשה לקום בחמש וחצי. העייפות מצטברת עוד ועוד ואני לא מצליח למצוא עידוד לקראת היום הקשה היום. הוא התחיל ברצון עז לסיימו. כל היום אנחנו תופרים הרים. בלי סוף. ובעיקר יורדים אלפי מטרים בגובה. התוצאה היא 40 מעלות ומעלה של חום מחניק וגועלי. מרגישים פשוט גלי חום של אוגוסט בתל אביב. כיף זה לא היה. והעובדה שיש 32 מיילים ללכת, מתוכם 6 על כביש, לא עוזרת להרגשה. זה מסוג הימים שאני מקווה לא לזכור, כי אם אזכור זה יהיה לרעה.
ובכלל השביל לא מתוחזק, צמחייה בכל מקום, עצים זרוקים, אינפורמציה שגויה. קיצור, הבנתם.
אז במקום לרשום על דברים מבאסים, אציין שלקראת שבע סיימנו את היום בקהילה בשם סעיד וואלי. יש כאן אולי מאה אנשים סה"כ, אבל יש חנות שהייתה פתוחה עד שמונה (!!!!!) ושם קניתי ליטר וחצי של תה קר, שוקו ועוד רק בשביל להחזיר את הנוזלים לגוף, ויש אינטרנט שבקושי עובד, ויש כאן מתחם קמפינג מעפן לאללה אבל יש מקלחת (הכי דוחה על השביל) כביסה (נראה מחר לגבי זה) ומקום לשים את האוהל, כך שבשורה התחתונה יש כאן כל מה שמטייל צריך. אה ויש מסעדונת שנאכל בה מחר ארוחת בוקר.
בכלל, נראה שקליפורניה עושה הכל כדי להשאיר טעם רע בפה. מחר יש עלייה של כמעט 2000 מטר קשים מאוד ביער שכולו שרוף, משמע אין צל. כיף זה לא הולך להיות. אבל הצופר בכל הסיפור הוא שמחרתיים אגיע לאורגון, ועוד 3 ימים לעיירה אשלנד. אז בסדר, נסבול עכשיו, נהנה אחר כך.
לילה טוב מסעיד וואלי
יום 90, ה-27 ביולי
המטיילים האחרים שישנו איתי בחדר חזרו בשלוש בבוקר מהמסבאה ועשו רעש ואחר כל נחרו לכשנרדמו . ישנתי רע בכללי ככה שאפשר לסכם את הלילה ככישלון בניסיון לנוח.
אני זורק את עצמי למקלחת, אוכל ארוחת בוקר ולקראת שמונה וחצי אני ונועם מנסים לתפוס טרמפ חזרה.
היום היה יפה בכללי והעננות המרשימה הייתה צ'ופר רציני. היה נעים ללכת.
על אף שבתוכנית ודפי המידע רשום שהדרך שלנו היום היא 25 מיילים, שמנו לב לטעות או בדפי המידע או בשביל עצמו. השורה התחתונה היא שהוספנו לפחות 3 מיילים ועלינו לפחות עוד 200 מטר גובה. התכנית שלי להגיע לפני שבע (אני גמור מעייפות עוד מהלילה ורוצה לישון הרבה) לסוף היום הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל הצלחנו איכשהו להגיע לקראת בשבע וחצי, שזה גם טוב.
כשהכנו ארוחת ערב נהנו לראות מלא צביים מסביבנו אוכלים ותוהים לגבינו. זה היה כזה מגניב.
מה שלא היה מגניב, זה שארוחת הערב שלי הייתה פגת תוקף בחצי שנה והיא הייתה גם מגעילה. איזו טעות. זה ביאס אותי ברמות על.
אני דוחף קצת אמנמס רק בשביל ההרגשה וסוגר את הבסטה. מצחצח שיניים, מנקה רגליים והולך לישון.
מחר נגיע לסעיד וואלי, עוד עיירה של 4 בניינים. אבל כל עוד יהיה שם גזוז אני אהיה בסדר. 30 מיילים עד לשם, 6 מהם על כביש. באסה. אולי יהיה טרמפ? אלוהים יודע. נקווה לטוב.
לילה טוב ממייל 1630
יום ראשון, 27 ביולי 2014
יום 89, ה-26 ביולי
בוקר טוב. הבוקר התחיל בהליכת בוקר קלילה (בערך) של חמישה מיילים.
בכביש שמוביל לאתנה לא עובר אף רכב, אף לא אחד, במשך יותר משעה.
עם הזמן התאספו 9 מטיילים כאן כולם מחכים לטרמפ. הטנדר שהגיח משום מקום דחס פנימה את כולנו במכה, 6 אנשים ישבנו בבגאז' הפתוח נהנים מהרוח וסובלים מהפניות החדות.
אתנה עיירה הזויה ומדליקה בטירוף. זה כאילו המקום לא השתנה במאה השנים האחרונות. אחרי שאכלתי קרואסון ממולא בחביתה וגבינה צהובה ושתיתי איתו בצד מילקשייק הרגשתי את הכוחות חוזרים. אח מנוחה. אמנם קצרה משרציתי, אבל מנוחה.
באתנה יש זוג מבוגרים שמנהל בי אנד בי וגם נותן שירותים למטיילי פיסיטי. עבור 25 דולר אתה מקבל מיטה, מקלחת, מחשב, מטבח וכל השירותים שמטייל צריך. בנוסף הם העמידו 5 אופניים כדי לעשות את הגיחות האלה למסעדות ולמכולת.
עשיתי מכאן הזמנה מאמזון עם הרבה מאונטן האוס (ארוחות הערב הטעימות והמזינות) וגם שריינתי חדר לי ולנועם באשלנד, העיירה הראשונה באורגון ממנה נשלח חבילות אוכל לכל המדינה. מלבד בנד (שם של עיירה) לא נעבור באף עיירה אחרת לאורך כל 400 המיילים באורגון. זה לא נורא כי הקצב יהיה גבוהה. בעיקר כי אורגון נחשבת לחלק הכי קל על המסלול מבחינת תוואי - עליות וירידות מינוריות והמון חלקים שטוחים.
בכל אופן, יש בעיירה עשרות מטיילים! עמוס פה מאוד. לקראת ערב רואים שלטים בעיירה המברכים את המטיילים יוצאי הצבא האמריקאי. איזה כבוד נותנים להם. במסבאה המקומית השף הכין להם ארוחות מיוחדות והילדים מבית הספר היסודי המקומי עשו להם שלט גדול בכניסה לברכם.
אחרי שאכלנו פיצה, המבורגר, שתינו, שבענו, ישבנו ודיברנו עם מטיילים אחרים.. אפשר להגיד:
שיהיה לילה טוב מאתנה.
יום שבת, 26 ביולי 2014
יום 88, ה-25 ביולי
הלילה היה מצוין. היה לי חם בידיוק כמו שאני אוהב.
ההליכה היום הייתה קשה ומספקת, 25 מיילים בלבד אבל זה הספיק לי כדי לסיים את היום תשוש. באמצע היום פגשנו מטיילים אחרים והייתה שיחה ממש מוצלחת ומצחיקה איתם וזה הזכיר לי כמה חשוב להיות מעורה חברתית ולא לוותר על זה רק בשביל לעשות עוד מיילים..
מחר נגיע בבוקר לאתנה ואני כבר מתרגש מהמאפיה שיש שם.
זהו, קצר וקולע והלאה לפרק של משחקי הכס . לילה טוב ממייל 1601 ותודה למברכים על חציית 1600 מיילים, המאה האחרונים בקליפורניה. פעם באה - אורגון.
יום 87, ה-24 ליולי
וואו איזה לילה קר. כל האוהל שלי רטוב מהתעבות וכך גם השק שינה. היה לי אשכרה קר. באמצע הלילה שמתי את המעיל פוך ואני מאושר שלא שלחתי אותו קדימה לאורגון.
היום קמנו מאוד מאוחר לבקשת נועם. מאוחר היה רבע לשבע. פירקתי את האוהל ופרסתי את כל הציוד בשמש להתייבש, זה עבד מעולה. היום נלך 25 מיילים באיזי ונסיים מוקדם, גם לבקשת נועם. אני מתעודד קצת ושמח שהרפתי מכל מה שהיה אתמול, והולך בלב שלם. אנחנו עוצרים די הרבה, משחררים את הגוף ומכניסים לו מזון. הנוף שנשקף מרשים ומיוחד ואחרי הרבה זמן עם מראות מונוטוניים משעממים הגיע הזמן לשינוי מרענן. בדרך אנחנו עוברים בדרך מהירה ושם היה קולר ריק מפחיות גזוז לצערי אבל הייתה שם ארוחת ערב מהסוג היוקרתי וזכיתי בלזנייה להיום.
בחמש וחצי סיימנו ללכת ומצאנו נקודה נחמדה ליד הרבה קקי של פרות. קר, ואני משתמש במעיל פוך. שוב אני מאושר שלא שלחתי אותו קדימה.
אני מקווה, שהלילה תהיה פחות התעבות, בכל זאת אנחנו לא ישנים באדמה ביצתית כמו אתמול ויש עצים מעליי. זהו, אין מה להגיד. היה היום טוב וטוב שהיה. מחר נתקדם עוד קצת לכיוון העיירה אתנה.
לילה טוב ממייל 1576,ליד הקקי של הפרות. יש פה כל כך הרבה קקי, אבל איפה הפרות?
יום 86, ה-23 ליולי
איזה קשה היה לקום אחרי פחות משבע שעות שינה. בשש אני מנסה להדוף את עצמי מהשק שינה אבל באופן סופר מפתיע - קר! אני יוצא החוצה ורואה שאנחנו בתוך ענן והכל מסביב כאילו נעלם כי אין ראות.
אני רוצה לקצר את המילים על היום, כי מדובר פשוט בעוד יום של 30 מיילים עם עליות ירידות עצירות ועייפות מתמשכת. אני רוצה לכתוב פה על ויכוח שהיה לי עם נועם שהיה מאוד משמעותי בשבילי וחשוב לי לרשום את זה כאן כולל האינטרפטציה שלי כדי שאזכור ושאוכל לקרוא את זה שוב בעתיד ולהסיק אולי מסקנות חדשות:
הויכוח התחיל בכך שנועם רוצה לעשות ביומיים הקרובים 25 מיילים כל יום ואני רוצה לעשות 27. נשמע מינורי ולא משמעותי ממש, אבל ההפרש הזה יביא אותנו לעיירה אחרי יומיים, במקום שלושה כמו בתכנון של נועם. ככה נזכה ביום מנוחה מלא אחרי כשבועיים שזה לא קרה. ואם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה כ-3 שבועות רצוף. פרקטית, מדובר בתוספת של 40 דקות הליכה. הויכוח נגמר שנועם הטיל וטו ואני לא רציתי להמשיך עם השיחה.
בדרך אני חושב על הדברים, מרגיש מבואס. אני עושה הרבה ויתורים והתפשרויות וזה היה נראה לי מוזר שהוא לא מוכן לעשות את זה. הרי מה זה עוד 2 מיילים? מה כל כך אכפת לו? מה עקרוני בזה? עדיין נסיים את היום לפני שבע.. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה שהוא לא רוצה יום בלי הליכה בשביל, אבל זה לא עושה היגיון. זה טפשי. בכלל בימים האחרונים נועם עייף כל הזמן וקצת רוגז אבל הוא אומר שהכל בסדר.
כשעצרנו בהפסקה אמרתי לו שאני מוכן להתפשר ולוותר ולעשות את הימים כמו שהוא רוצה. הבעיה מגיעה עכשיו: נועם בסוג של אקט מניפולטיבי אומר לי שאני לא צריך לותר על העקרונות שלי בשביל שנלך ביחד. וזה כבר הכעיס אותי. מניפולטיבי, כי הרי הוא יודע שמהיום הראשון אני הוא זה שעושה את הויתורים הגדולים, אז עכשיו הוא נזכר? מניפולטיבי, כי הוא בעצם מדבר בשם עצמו. מה שהוא בעצם אמר זה שהוא-הוא לא מוכן לוותר על עקרונות וערכים שלו לטובת ההליכה ביחד ושהוא מעדיף במקרה הזה ללכת לבד. אנחנו הולכים ביחד יותר מ-3 חודשים, עברנו הרבה דברים, אבל בגלל דברים כאלה הוא מוכן, בנונשלנטיות, להגיד שלום ולא להתראות. נועם בשבילי הוא חבר ואח, אני נותן בו אמון מלא ומוכן להתפשר בשבילו כי זה מה שעושים חברים אחד לשני. נועם נתן לי להרגיש עכשיו שמבחינתו ההליכה ביחד היא אינטרסנטית כמעט לגמרי. כמו שאמרתי, מהרגע הראשון שהלכנו ויתרתי על המון עקרונות וערכים בשביל ההליכה ביחד, ואין ספק שלקח לי הרבה זמן להרגיש שלם עם עצמי. למדתי שיעור על עצמי, על היכולת לוותר ולא לכעוס, וזה חלק מהשלווה והעוצמה הפנימית שרכשתי בפיסיטי. חשבתי, ואני חושב, שהיכולת לוותר ולהרגיש שלם היא הכרחית לחיים. עשיתי הרבה כדי שנוכל לטייל ביחד בלי שהעקרונות שלנו יתנגשו. כלומר כשהיה מגיע ויכוח עקרוני הייתי מוותר, כי הוא לא היה עושה את זה. כלומר, נועם לא מוותר על דברים "עקרוניים". הוא מוותר רק על דברים שלא באמת חשובים לו. הוא כאילו כולא את עצמו מבחירה בסט ערכים, עקרונות, אגו ומוסר ולא מוכן לסטות מהדרך שהוא תווה לעצמו. הפיסיטי זו הזדמנות מדהימה בשביל נועם ללמוד להרפות ולשחרר אבל נראה שלעיתים הוא רק מחמיר יותר ויותר עם עצמו. אמרתי לו שכדאי לו לפעמים במקום להיות נכון, צדקן וחכם כל הזמן, להגיד פשוט "סבבה" ולקבל דברים כמו שהם. ניסיתי להסביר לנועם שההליכה ביחד מחייבת ויתורים וסולידריות, ושזה חשוב בשבילו, בשביל הנפש שלו והחיים של אחרי השביל (לוותר על האגו ועקרונות הברזל בשביל אנשים אחרים). זה יעשה לו פלאים. נועם אמר שאינו מוכן לכך. אני אמרתי לו שמותר לי רק לצפות ממנו לותר ולהשקיע יותר בהליכה ביחד אך איני יכול לדרוש זאת. אני אמשיך לעשות את הויתורים הגדולים והתפשרויות כדי שנוכל להמשיך ללכת ביחד כי אני רוצה ולי זה חשוב. אני מאמין שגם לו, בדרכו. ואני חושב שאני עובר עם נועם תהליך מעניין וחשוב ואני לומד מההליכה איתו ביחד המון. היתרונות עבורי עולים כרגע על החסרונות, ואני עדיין מסוגל לעכל את הקשיים. אין לי ספק שכל העניין הזה החזיר את רמת היחסים בינינו קצת אחורה ואני מרגיש קצת פגוע מכל העניין, אבל מכאן נצא מחוזקים ומחושלים, בתקווה. הכי חשוב לי שנועם יקח את הויכוח הזה איתו ויחשוב עליו עד הסוף. לא בהכרח בהקשר שלנו עכשיו, אלא כשיעור לחיים. ככה אדע שהייתה משמעות לכל זה.
זהו. יש לי המון לכתוב על זה אבל זה יספיק ביינתים. כבר בארוחת הערב דברים הרגישו טוב יותר, אז כנראה שהייתה תמורה וסיבה לכל זה.
לילה טוב ממייל 1551, בביצה.
יום 85, ה-22 ליולי
תענוג של שינה. כמו שאני אוהב. אני קם עושה מקלחת ובגלל שאנחנו יוצאים מאוחר יחסית מהעיירה יש לי זמן לצפות בפרק של משחקי הכס.
היו לי קצת התארגנויות הבוקר: קיבלתי משלוח של זוגות גרביים (הקודמות, שהן די חדשות למען האמת, נקרעו בגלל הציפורניים שלי). זה אדיר שהזמנתי את הגרביים רק אתמול, וכבר באחת עשרה הם אצלי במאונט שאסטה. אין כמו משלוח יום אחד. תענוג.
ארוחת הצהריים הייתה שוב בבורגר קינג כמו אתמול רק שהפעם מילאתי שאלון קצר שלהם וקיבלתי את ההמבורגר מתנה. ארוחה שלמה בארבעה דולרים היה טעים יותר מאתמול זה בטוח.
לאחר מכן הסתדרנו על טרמפ בעזרת חברה של עטרה. לורי הייתה ממש נחמדה והיא ובעלה וביתה לקחו אותנו חזרה לשביל. סיפרנו להם על המקומות היפים, הקשים, ההליכות הארוכות ומה לא. הם היו אדירים ואני שמח שיוצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים שונים על המסלול.
היום חם כרגיל, ואין רוח. כל הדרך עלייה אחת ארוכה ותלולה. נועם קצת עיצבן אותי באחת ההפסקות שהוא צחק בזלזול על הכמות אוכל שאני אוכל על השביל (זה בערך פי 2 ממנו), לתפיסתו, עדיף להיות רעב ולסחוב פחות אוכל על הגב. זה מרגיש בידיוק כמו שזה נשמע. ניסיתי להגיד לו שלרדת 15 קילו על השביל זה סימן לא טוב בשבילו אבל אני לא בטוח שזה משנה לו(אני ירדתי בערך 3 קילו).
לקראת שמונה וחצי בערב אנחנו מגיעים לנקודת הסיום, מעיין כלשהו, ואין כאן איפה לישון. הלכנו שעה בלילה עם פנסים ומזג אוויר מדהים מדהים. קריר אפילו. התרגשתי מההליכה ומלעשות משהו שונה אך נראה לי שנועם התבאס קצת אז אשתדל שזה לא יקרה שוב אלא אם כן חייבים. השעה כמעט 11, הכי מאוחר שיצא לנו על השביל.. אני הולך לישון. לילה טוב ממייל לא ידוע, על נקודה שטוחה בין שיחים כלשהם.
יום שלישי, 22 ביולי 2014
יום 84, ה-21 ביולי
אחרי כשעה וקצת מהרגע שיצאנו לדרך הגענו לכביש אינטרסטייט מספר 5 שמגיע כמעט מלוס אנג'לס ועד סיאטל. עוד נפגוש אותו בהמשך. ניסינו בהתחלה לתפוס עליו טרמפ למאונט שאסטה, עיירה הממוקמת 15 מייל מכאן, אבל תחשבו שזה כמו לתפוס טרמפ על כביש 6 בארץ, בלתי אפשרי.
אחרי חצי שעה בערך אנחנו רואים רכב מגיע לרמפה עם מטיילים אחרים ואחרי מבט חטוף מדובר ברועי ושרית שחוזרים לשביל. הם מצאו טרמפ עם פול, שנשוי לעטרה שהיא ישראלית שגרה במאונט שאסטה. אחרי סמול טוק קצר נפרדנו לשלום מרועי ושרית וקפצנו על הרכב לכיוון העיירה. בהתחלה פול לקח אותנו להגיד שלום לאשתו עטרה שמנהלת חנות מדליקה בעיירה (היא גם תיקנה לי את המכנסיים ובכלל נחמד היה לדבר עברית , אדירה) ואחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר מוצלחת במסעדה בשם הדוב השחור.
מאונט שאסטה עיירה מוזרה. מצד אחד נוחה, המון מוטלים, מסעדות, חנויות.. ומצד שני הרבה עניים שמסתובבים בכל מקום. אני תוהה אם מישהו מנסה לעשות איתם משהו או לא.
בכל אופן, אחרי שעשינו קניות, אכלנו צהריים, סידרנו את הציוד למחר ועשינו בעצם כל מה שצריך אפשר לנח בשלווה. מחר נצא בצהריים חזרה לשביל וננסה להגיע בארבעה ימים לעיירה אתנה. השמועות אומרות שזה מקום ממש מגניב עם מסעדות טובות ואנשים חברותיים. מה רע.
עשרה ימים מהיום נגיע לגבול אורגון קליפורניה. לא יכול לחכות.
עד אז.. לילה טוב ממוטל טראוול אין בעיירה מאונט שאסטה
