למה אתה עושה את זה לעצמך?

הרבה אנשים, אם לא כולם, מגיעים בסופו של דבר לשאלה למה אני "עושה את זה לעצמי".
רגע לפני שאני אדבר על העניינים המוחשיים והקלים יותר להבנה, אני רוצה להגיד את זה כבר כאן:
החלטתי לצאת למסלול כי משהו בתוכי מתרגש כשאני חושב על זה.
החלטתי לצאת למסלול כי אני מרגיש שזו התנועה הטבעית של הגוף שלי. לשם הוא רוצה ללכת.
רוב האנשים ששומעים על זה, לא נותנים לעצמם אפילו את האפשרות לחשוב שאולי הם רוצים לעשות את זה.
למה?
כי זה זר ולא מוכר.
כי אנחנו מוצפים בפחד משתק (בשונה ממחשל) ובפרנויה לצאת מהמקום הנח והבטוח.
כי אנחנו במירוץ החיים לכסף, למעמד, לכח וליציבות. 
כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם קשיים אמיתיים (זה בסדר, אף אחד גם לא נתן לנו את הכלים).
כי אנחנו אלופים בלפספס את הדברים הכי טובים בחיים שלנו, שמסתתרים מתחת לפאקינג אף.
כי אנחנו תלויים מידי באנשים מסביבנו, שאומרים לנו שהמסלול הנכון (לכולם, מסתבר) הוא ללמוד, לעבוד, להתחתן, להוליד ילדים, לצאת לפנסיה ולמות. אז אני לא רוצה להרוס. אבל זה פשוט לא ככה.

לאורך החיים שטפו לנו את המח בכל כך הרבה שטויות ובפחדים קיומיים. ולכן אני לא מצפה מכל אחד להבין.
אבל לאלה שדואגים, אני לא הולך למות או להרוס את הגוף שלי. דוב לא הולך לאכול אותי, אני לא אגווע ברעב, לא אקבל מכות שמש וממש לא אסבול מהיפוטרמיה.
אני הולך להיות חזק ולהרגיש חי יותר מתמיד.
אני הולך לראות את הנופים הכי יפים שיש.
אני הולך להכיר את האנשים הכי מגניבים בעולם.

אבל תודה על הדאגה בכל זאת.

אגב "דאגה" - לפעמים אני מתקשה להבדיל בין כאלה שאכן דואגים לי או כאלה שמתרעמים בסתר שאני לא הולך בדרך של כולם.

לרגע שלא תתבלבלו: אני גם לא בטוח שאני מסוגל לעשות את המסלול. זה מפחיד אותי מאוד רק עצם המחשבה, האתגר הענק הזה.. האם זה לא גדול עלי? אבל בשנייה ששניתי את הסדר עדיפויות הפנימי שלי, כל העולם שלי השתנה. הכל נראה אחרת.
אני נוסע בשביל לנסות לעשות את המסלול, ואם אצליח, אהיה מבסוט. אבל אני לפחות מנסה.


בכל אופן, זו הולכת להיות חויה משוגעת ומספקת. אני אהיה מאושר ויהיה לי כיף ורע ביחד.
אבל הכי חשוב: אני הולך להנות. אחרת אין סיבה "לעשות את זה לעצמי".