האמת - לישון ליד הכביש היה בסדר, באיזור 5 בבוקר החלה רוח אבל האוהל היה מוקם בזווית שהגנה עלי כמעט לחלוטין. הבוקר החלטנו לקחת טרמפ קדימה לדלג על המעקף (עשו מעקף של איזה 20 מייל בשביל להגן על צפרדע. האמריקאים האלה..) בסופו של דבר הצלחנו למצוא טרמפ בעזרת מטיילים שפגשנו אתמול. הטרמפ לקח אותנו 5 מייל אקסטרה קדימה כך שעם החלק הסגור של השביל אנחנו 13 מיילים קדימה. אני מרגיש שזה הפיצוי שהגיע לי על אתמול. אני יודע להגיד שרטרואקטיבית הדילוג הזה די הציל את הימים הקרובים מלהיות סופר עמוסים ולא כיפים. אני בטוח שנועם לא מרגיש 100 אחוז עם זה, אבל הוא גם מבין שבשביל להנות מהשביל צריך לזרום גם עם החלטות כאלה ואני גם די בטוח שהוא שלא לא מצטער, היום היה ממש טוב. אדרבא נועם, הוא במצב רוח יותר טוב ונראה יותר טוב, כמו שחשבתי שהולך להיות. האמת שהליכה עם שותף פשוט מקפיצה את הטיול בכמה רמות, ואני בר מזל שמצאתי מישהו עם ראש די זהה שמוכן לתת התפשרויות הדדיות, זה ממש לא טריוויאלי ואמרתי היום תודה לשמיים על זה. זה באמת לא מובן מאליו.
היום במגמת ירידה כללית ובהמשך עלייה. בצהריים עצרנו מתחת עץ ברוש ענק והצלחתי לגנוב כמה דקות של שינה - פעם ראשונה על המסלול. מהשינות האלה שאתה חולם מיליון דברים. זה היה נחמד. הנוף באופן כללי ממשיך לרגש והרגשתי כמו סימבה בחלק מהמקומות. אחרי עלייה די ארוכה הגענו לקטע ארוך עם מיליון פודל בוש. פודל בוש הוא שיח רעיל ודי מסוכן, כמו סירפד רק יותר קשוח. כל השביל היה מוצף בעשרות שיחים כאלה, בעיקר באיזורים שנשרפו. היו רגעים שהייתי צריך ממש לעוות את התנועה בשביל למנוע מעצמי לגעת בהם ואני בטוח שפספסתי כמה פעמים והשמן המגעיל של הצמח על החולצה או המכנסיים שלי. לקראת סוף היום, חמישה מיילים מנקודת הסיום, פגשנו די הרבה מטיילים והבנו שכולם רוצים לרוץ קדימה לאגווה דולסה, העיירה הבאה, כנראה בשביל לתפוס מקום. בעיירה הזו אין מוטלים ואין בה בעצם כמעט כלום חוץ מזוג מלאכי שביל אדירים בשם סופליס (שם המשפחה). הם מסוגלים לארח "רק" 50 מטיילים ברגע נתון. העומס של השנה גורם לכך שמטיילים יכולים להגיע לעיירה בלי מקום לישון בו וזו בעיה רצינית. האמת שאני די מודאג מכך למרות שאני התחלתי את המסלול די מוקדם. דיברתי על כך עם נועם אבל אמרנו שלרוץ לשם בכוח ולתת מחר 25 מיילים קשים לא ממש בא בחשבון. נלך, נגיע, ונקווה שיהיה טוב. מאגווה דולסה צריך לשלוח חבילות קדימה לסיירה. יש לי הרבה ציוד שמחכה בעיירה, כמו מיקרוספייקס שכתבתי עליהם פעם קודמת, אוכל איכותי, ציוד חורף ועוד. אני מקווה שנספיק לעשות הכל ביום בוחצי שיהיו לנו, מקסימום נשאר עוד יום.
סוף היום רצנו ממש קדימה ונועם דפק טורבו, הלך אולי בארבעה מייל לשעה. תחנת הסיום היא תחנת כיבוי אש מקומית שפתחה קו מים למטיילי פיסיטי. כשראיתי שהשעה עשרה לחמש וסיימתי את היום, רצתי לברז מים והתחלתי לעשות כביסה. יש לי 3 שעות אור ואני יכול להספיק לייבש את הגרביים ששכחתי לכבס. מצוין. אחר כך החלטתי לכבס גם את החולצה. החלטה מצוינת גם! תליתי ליבוש על אנטנה מקומית.
עד 7 הגרביים והחולצה היו 90 אחוז יבשים והייתי מבסוט על זה בקטע מוגזם. ארוחת הערב שלי, קארי, הייתה מאכזבת ממש. לא נורא. אדע להבא.
יש כאן מלא מטיילים. אני מקווה באמת שיהיה בסדר באגווה דולסה..
זהו. שבע וחצי, עוד חצי שעה אור ואני אנסה ללכת לישון. אני די בטוח שזה לא ילך, אבל אין משהו יותר טוב לעשות.
לילה טוב מתחנת כיבוי האש על מייל 418, ותודה למברכים הדמיוניים על כך שעברתי 400 מייל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה