קשיים

איזה קל לכתוב דף כזה, נכון? הרבה יותר קל להסתכל על הקשיים של המסלול מאשר על ההפך.
בכל זאת הייתי רוצה לשתף אתכם בקשיים שלי לקראת היציאה למסלול:

• משפחה: אין לי ספק שהדבר הכי קשה עבורי היה לגייס את ההורים שלי לרעיון שאני יוצא ל-PCT. זה הסעיף היחיד שאני ארחיב בו כי הוא נראה לי מספיק חשוב.
  אני אנסה להמחיש לכם איך הדברים שלי תורגמו בצד שלהם:
• שנה לפני:
• אני: "אבא אמא, אני יוצא שנה הבאה למסלול הליכה של 4300 קילומטר"
• אבא ואמא: "בלהבלהבלהבלה עוד פעם הוא מקשקש, אתה חי בסרט, זה לא קורה"
• חצי שנה לפני: 
• אני: "טוב החלטתי שאני יוצא בוודאות למסלול. הוא לוקח 5 חודשים. צריך להתמודד עם דובים, שריפות, שלג, נהרות ועוד כל מיני דברים, אבל סה"כ אין בו שום סכנה אמיתית"
• ~ההורים חושבים בתוך עצמם שהשתגעתי לגמרי, שהם הולכים לאבד את הבן שלהם, שנשקפת לו סכנה קיומית, שהוא לא מבין מה הוא עושה לעצמו~
• אבא ואמא: "תפסיק עם השטויות, אין סיכוי!"

 ובכן, לא צריך להסביר מה קרה בפועל. מבחינת ההורים שלי יציאה למסלול כזה הוא בגדר יריה לעצמי בראש. הייתי צריך לשכנע אותם רבות ובאיזהשהו מקום לא להשאיר להם ברירה ולגרום להם לקבל את הרעיון בכח. אם יש משהו שמאוד הכביד עלי לאורך כל התקופה של התכנון זה זה. הייתי צריך אותם מגויסים איתי ומתלהבים כמוני מכל הרעיון. מצד שני, עצם הציפייה מהם לחשוב כמוני היא ממש שגויה. האיזון המציאותי שהם נתנו אל מול ההתלהבות שלי מההרפתקאה הזו גרמה לי לחשוב פעמיים על הרבה דברים, ובעיקר כמה ספרטני אני הולך להיות על המסלול. בפרקטיקה, זה גרם לכך שקיצרתי למינימום את הזמנים בהם אעשה הפסקות ואספקות אוכל, קניתי ציוד ששומר על הגוף שלי יותר טוב (ממכשיר חילוץ לוויני ועד בגדים ומשקפיים שמגנים יותר טוב מהשמש), תכננתי הרבה אופציות לצאת מהמסלול וכו' וכו'.
 אני חושב שברגע שהם הבינו שאני נמצא בארה"ב, שמסביבי יש מלא אנשים והפנימו שאם לא יהיה לי טוב אני אחזור הביתה - הכל היה הרבה יותר פשוט. הייתי צריך להסביר להם את זה מהתחלה. עכשיו הם הרבה יותר מחוברים למסלול.

• הלבד הזה: קשה לתכנן משהו בלי שאף אחד מבין מה אתה רוצה.
• כסף: לא תיארתי לעצמי שטיול כזה עולה כל כך הרבה כסף (לפי החישובים לפני היציאה מדובר בסה"כ 30 אלף כולל ציוד וטיסה)
• תקופה ארוכה: בשבילי זו פעם ראשונה שאני אהיה מחוץ לבית ומחוץ לארץ לתקופה של מעל חודש.
• האם בחרתי את הציוד הנכון: אף פעם לא אוכל לדעת עד שאתחיל את המסלול. אני מאמין שכן.

כמו שאתם רואים אין כאן קשיים או פחדים ממזג אוויר, תנאים, סכנות קיומיות וכו' כי הם לא קיימים בנסיבות נורמליות. דובים שחורים לא אוכלים בני אדם סתם ככה. הנהרות וההרים לא יהיו קשים למעבר כי השנה לא היה הרבה שלג. האמריקאים סוגרים קטעים שיש בהם שרפות. הכל מאוד מסודר.
ותמיד במקרה חירום אני יודע שיש מסביבי עוד אנשים, יש לי מכשיר חילוץ לוויני, ויש לי חוש פנימי שיודע להציל אותי רגע לפני מצבים בעיתיים.