Translate

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

Song End

Well, it's going to be the first and the last blog post in English. I hope I got it right and you'll enjoy it.

I spent many hours trying to figure out what I wanted to write as the last blog post . A lot of memories went through my mind, but there were some I just can't forget:
* the moment when I booked a plane ticket and all this absurd idea of ​​walking 2665 miles from Mexico to Canada became a super stressful reality.
* A few days before the flight, I was lying in bed sleeping and had tears coming down. What the hell am I doing? Hiking the PCT means being almost half a year far from my cozy bed, my family, friends.. I trembled with fear and could not get sleep for a moment that night.
* The day before the flight: checking everything hundred times, trying to ignore the fact that I am now flying to San Diego to start the PCT. I'm nervous as I had never been.
* going to the bathroom on the plane, looking at myself on the mirror and seeing for the first time how swollen my eyes are from the last couple of days.
* Starts to walk for the first mile,  excited as I never was. Trying to translate into words that exact feeling, but couldn't. I start the crazy journey from Mexico to Canada and I feel AWESOME. 

And from here on I'm out walking into the most significant journey of my life, in every aspect: physicaly, mentaly, spiritualy, socially .. It felt like everything in my life became unknown and turn into a question mark. It took me a lot of time to get used to the idea i'm on the PCT, that this is what I am going to do the whole summer. I was scared.

From time to time I forced myself face my fears because it's so easy to ignore everything. I knew from the beginning that the PCT is not only about walking from Mexico to Canada, it's about ME growing up, become stronger and accept changes. 

the trail changes all the time and you must adapt to those changes, the more you change and adapt, the more chance you'll be in Canada, I thought. I had hard time answering all the question I had about me and my life, because nothing was permanent and I was changing with the trail. I think there are some main principles that forces you to change all the time: 

- there is no actual routine to stick to (after a month and a half in South California desert where there's not much water, it's hot and it's easy, you approach the Sierra Nevada at full power, for example), 

- the NOT knowing what's going to happen tomorrow (Trail magic with Coke or thunderstorm, for example), 

-the curiosity everyday leads to, because you cover so much distance in a single day on the trail.

- every decision you take has an immediate impact on your life (should I get into town so I can eat hot food, or skip the town to cover extra miles?)

-the people and friends who changes all the time (after a while you get knowing who you want next to you and who you prefer love from a distance, for example).

- and so on..

I think I absorbed a lot of things, but many of them are in the subconscious. I'm sure I will get into situations and conflicts in life which I know the only reason I could handle them is because of the things i went through the PCT. my body and mind reacts better and translate each situation in better, smarter way.
I feel like I became the man I wanted to be and always dreamed of being. Despite the difficulties, I could always smile and be happy, and always being with a lot of hope that everything will get better only if I wanted to. Everything seemed to me that I could turn negative to positive, and this approach I will definitely take with me on.

I met the most amazing people, angels in human bodies. The social experience has no substitute, and I know there is no way to explain it in words. I know they changed my world, and I'll change the world to others now. All of the people I met became a part of me.

I conquered new territories: Whether it is a physical limit (go to the Sierras with a heavy weight, snow, low air etc.) or mental (Can I do that?). I know now that there is no such thing as limits or boundaries, and everything I want is just a wish and desire away. I feel much stronger now. nothing scares me.

The PCT is the best thing I ever did and I'm proud to be one who complete it successfully. I can't be happier than I am, and I want to say a big thank you to all who was through the process with me. Without you this would not have happened.
It's time to go back to put deodorant, stop farting in public, and stop think the whole world is a potential bathroom.
Thank you.

(big thanks to Easy A for the amazing photos)

יום שבת, 13 בספטמבר 2014

יום 133, ה-13 בספטמבר - סוף

חמש וחצי, חושך, אני מתעורר וקר. זה היום האחרון על הפיסיטי וכבר לא אכפת לי יותר מאף קושי. אני מארגן את הציוד צ'יק צ'ק ויוצא לכיוון הגבול הקנדי. בלי הפסקה למשך שעתיים וחצי טסתי על השביל ולכשזהיתי את המונומנט (סימון רשמי של הגבול) רצתי באושר מטורף, צורח "קנדה קנדה" לאוויר ולא מפסיק לחייך ולקפוץ משמחה.
סיימתי הליכה של 2660 מייל ואני לא מצליח לעכל את זה.
במונומט אפס מעלות וקשה לשבת במקום. אני וכל שאר החבר'ה לוקחים עשרות תמונות מצחיקות וזה היה אחד הרגעים הכי יפים שהיו לא על המסלול. הייתי כל כך מאושר, כל כך שמח, ואני לא זוכר את עצמי ככה מעולם. זה פשוט עבר אצלי לרמה אחרת.
אחרי כמה זמן נפרדתי מהחבר'ה ויצאתי למנינג פארק בשביל הקליטה להתקשר הביתה ולעדכן על המתרחש.
אלו היו 9 מייל מאוד מהירים שבסופם וויפי וחנות עם גזוז, בידיוק מה שאני צריך.
אחרי שעדכנתי שהכל בסדר לקחתי חדר בהוסטל כאן וזו הייתה בחירה מצוינת. אני ואיזי איי, חבר שהלכתי איתו בימים האחרונים, נשארנו כאן ושאר החבר'ה התחילו לחזור הביתה כל אחד ודרכו.
אחרי ג'קוזי, סאונה, מקלחת, אוכל ועוד אוכל אפשר להגיד לילה טוב ואחרון ממנינג פארק קנדה, תמונות מהיום יגיעו בהמשך (צולמו במצלמה איכותית)

יום 132, ה-12 בספטמבר

ישנתי טוב והפעם לא היה קרח על כל האוהל. היה בסה"כ מינוס אחד! שיפור. אני קם בידיעה שזה היום הליכה המשמעותי האחרון  על הפיסיטי. החניון לילה להיום שלי ושל החבר'ה שאני הולך איתם נמצא חמישה מיילים לפני הגבול.
אני יוצא לדרך ראשון אחרי שכולנו אוכלים ארוחת בוקר ביחד. הקור בבוקר מתגמד כשהשמש יוצאת ואני משיל בגדים כמו בצל עם כל כמה מטרים של עלייה.
הנופים משתנים וניכר שלקראת קנדה בכלל הטופוגרפיה שונה. אני אעיז להגיד שזה אפילו נראה מדברי מעט.
האווירה כרגיל אדירה עם החבר'ה ואני זוכה להכיר כל אחד מהם לעומק. כולם עכשיו חברים שלי, ואציין במעמד זה את כינויי השביל שלהם למרות שזה לא יגיד לכם כלום (אבל תראו תמונות שלהם בהמשך): לונה, רימשוט, קיט, איזי איי, ג'ונו וסימסטרס. לכל אחד מהם סיפור משלו וכל אחד הוא עולם ומלואו. אני נהנה היום כל כך והמחשבה שמחר אני מסיים את הפיסיטי הינה לא פחות ממחרידה.
אני מפחד שלא אדע מה לרשום כסיכום לטיול הזה. אני מרגיש שזה פשוט יותר מידי ולא אצליח לעולם להכניס למילים אף לא אלפית ממה שזה היה. אני רק רוצה שתדעו שזו הייתה החוויה הכי חזקה וטובה שהייתה לי בחיים.
אחר הצהריים אנו מגיעים לקו גובה 2200 מטר וזו הפעם האחרונה שאהיה בגובה כזה. מכאן רואים את קנדה בקלות ואני מתרגש מאוד. אנחנו מתחילים לרדת לכיוון חניון הלילה, מדליקים מדורה ואני הולך לישון מוקדם, מנסה להיות קצת לבד, לחשוב, לעכל.. איזה מפחיד הולך להיות הרגע שאעזוב את כולם.. אלוהים, אני עוד 10 ימים בידיוק עולה על טיסה הביתה.
די.
לילה טוב ממייל 2653 ליד אגם הופקינס, משהו כמו 6 מיילים מהגבול הקנדי.

אני ורוק אושין, בחור שמקפיץ חברה בין מקומות עם האוטו שלו

אני ולונה, חוגגים את הפס האחרון

יום 131, ה-11 בספטמבר - אושר

הלילה היה קפוא. בבוקר המד טמפרטורה הצביע על מינוס שבע מעלות. למרות זאת הצלחתי לישון לא רע בכלל. בשכבה החיצונית של האוהל הצטבר המון קרח וגם קצת על השק שינה. זה היה הזוי. בכל סיטואציה אחרת בה הייתי לבד, בקור הזה, על הר, הייתי מבואס. אבל הייתי כאן עם שישה חברים שאני מטייל איתם וכולנו סובלים ביחד מאותם הדברים בדיוק. ידעתי שאני נמצא בחברה הנכונה כשכולנו החלטנו לחכות לשמש לפני שיוצאים לדרך. בשמונה בוחצי רובנו יבשנו את הדברים ויצאנו לדרך בתשע בבוקר, אחד הבקרים הכי מאוחרים שלי על השביל. כל כך קר גם בהליכה שזה מדהים. אי אפשר לעמוד בצל יותר מחמש שניות בלי לקפוא. עד הצהריים, היה אפס מעלות בצל. כשאתה בשמש אתה דווקא בסדר. המזג אוויר הוסיף פלפל לנופים העצומים והחזקים של צפון וושינגטון. אני עייף, אבל החברים שלי נותנים לי כח להמשיך. אני מאושר איפה שאני עכשיו. האווירה טובה, ובצהריים אני תופס מצב רוח וכח ונותן דחיפה לעלייה המשמעותית של היום. וושינגטון כלכך פראית שזה מטריף. אני מחפש בין העצים דובים ולא מוצא את אחד.
כשאני עולה לאחד מהאוכפים ומסתכל על הנוף אני מחליט לשים אוזניות ולשמוע מוזיקה, אולי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לוושינגטון. שמתי מוזיקה קצבית ומכאן הלאה פשוט רקדתי את הדרך צפונה. הייתי בעולם שלי, שיכור מהנוף, מסטול מההנאה שבהליכה. זה עוד מעט נגמר, לא להאמין.
בסוף היום אנחנו כולנו מגיעים להארט פס, הכביש האחרון לפני הגבול הקנדי. מכאן לגבול 30 מיילים. פאקינג. שלושים. מיילים. אני נחנק.
כולנו יושבים מסביב למדורה מנסים לא לקפוא וצוחקים ונהנים. אלו הזיכרונות הכי טובים שאני לוקח איתי מהמסלול.
שיהיה לילה טוב ממייל 2630 בחניון לילה של הארט פס, בתקווה שלא יהיה קפוא.

יום 130, ה-10 בספטמבר

אח, לילה טוב היה. קצת לפני השעה הרגילה בה אני מתעורר הקצתי משינה, ככל הנראה מתרגש לקראת היום. האווירה במחנה עם שאר החבר'ה (6 במספכ) טובה ואיטית כמו שצריך. אנחנו יוצאים לצעידת הבוקר לתוך יום שכולו עליות נוחות להפליא. בכל רגע שמפסיקים ללכת אני נאלץ לשים את הפליז בגלל הקור. ממש קר. ואני הולך לישון בגובה מעל 2000 מטר היום. לא משהו.
בכל אופן, בצהריים אני מרביץ קדימה ועוקף את השאר בשביל להגיע לרייני פס, שם של נקודה מרכזית בכביש מהיר מספר 20. אני מרגיש ומקווה שיהיה שם קסם שביל. כאילו, זו נקודה כלכך מושלמת לזה, וזו כנראה ההזדמנות האחרונה של מישהו לעשות משהו טוב למטיילי פיסיטי לפני קנדה.
אז.. כמו שחשבתי - קסם שביל!!
קולה, עוגיות, ועוד קולה, ותפוצ'יפס, ואחר כך בננה, ועוד קצת ענבים.. אש! אני ושאר החבר'ה עושים כאן חיים ומבסוטים על המזל הטוב שלנו ששני המלאכים האלה הגיעו כאן רק לכמה שעות היום והם חוזרים הביתה עוד כמה שעות והצלחנו להנות מכל הדברים המעולים האלה. אני מרגיש כל כך בר מזל בטיול הזה, לא להאמין.
אני יוצא לדרך עוד עוד שני חבר'ה מתוך השש ונפגוש אותם בסוף. הדרך עולה כל הזמן אך בנוחות רבה.
אני מגיע לחניון הלילה ויש כאן רוח קפואה. הטרמומטר מציין שקצת מתחת לאפס כרגע ואני נכנס לשק שינה מיד אחרי ארוחת הערב, פשוט קר מידי. מקווה שהלילה יעבור בטוב. לפחות לא יורד שלג, הא?
לילה טוב ממייל 2609, ותודה למברכים בפעם האחרונה על הפיסיטי.

יום 129, ה-9 בספטמבר - סטהיקן

ישנתי בינוני אבל מה זה משנה, עוד כמה ימים אני מסיים.
בבוקר אני פוגש באבי, יהודי גבר מטקסס ושמחתי להחליף איתו כמה מילים בעברית.
בשמונה אנחנו יוצאים שלושה מטיילים למאפייה המקומית שנחשבת לטובה במסלול. הבעיה שזו לא באמת מאפייה כמו שאנחנו מדמיינים בארץ. הם פשוט אופים כל מיני עוגות ודברים אמריקאים. המאפין שאכלתי היה בינוני פלוס. בהחלט יקר פה.
בזכות אבי הצלחתי להתקשר דרך טלפון לווייני הביתה להגיד להורים שאני בסדר ומגיע לגבול עוד כמה ימים. זו הייתה הקלה משמעותית בשבילי והייתי אסיר תודה לאבי ששילם על השיחה.
אחר כך החלטתי שאני יוצא היום חזרה, אני רוצה לסיים את המסלול כבר. אני מתקלח, עושה כביסה, אוכל עוד, ואצא לדרך. בעוד חמישה ימים כנראה אגיע למנינג פארק בקנדה, נקודת הסיום.
אחר הצהריים אני לוקח את האוטובוס חזרה לשביל, עושה כמה מיילים, מקים מחנה והולך לישון.
לילה טוב

מרשים בסטהיקן

יום 128,ה-8 בספטמבר

הלילה היה מצויין חוץ מהלחות בבוקר שהייתה דבוקה לאוהל. אני מפרק באיטיות את המחנה והעייפות כבשה אותי כל היום. אני ממש, אבל ממש גמור מעייפות. כל האנרגיה שלי מוצתה בימים האחרונים שהיו הקשים ביותר פיזית על הפיסיטי.
אני זוחל, עוצר כמעט בכל הזדמנות ורק מחכה לרגע שאגיע לסטהיקן.
בצהריים אני פוגש את ההיא מאתמול ומחליט להידבק אליה כדי להתקדם יותר מהר. אני מרגיש שאין לי כח אפילו לצעד אחד.
בסופו של דבר הגענו כחצי שעה מוקדם מהצפוי לכביש לסטהיקן.
כדי להגיע לסטהיקן יש שאטל שלוקח אותך לשם. אין כביש גישה לעיירה הזו, וכדי להתחבר לעולם החיצוני צריך להגיע בסירה על אגם שאלן, טיסה (מטוס מים) או הליכה.
בשש ורבע אני וארבעה מטיילים אחרים עולים על האוטובוס ונוחתים ישר במסעדה הסופר יקרה. הכל היה נראה מסובך בתפריט וביקשתי במיוחד מהמלצרית שיכינו לי צ'יפס והמבורגר בלי שום דבר מיוחד. זה גם יצא זול יותר אז בכלל. הלכתי לישון בשדה דשא הקרוב ונרדמתי מהר. אני כל כך עייף, ונראה לי שאשאר כאן גם מחר. חייב להטעין את הגוף.
המקום הזה הזוי כמה שהוא מבודד אבל מרשים איך הקהילה מתחזקת אותו. בשורה התחתונה, אם אתה בעל ממון, זה מקום מדהים להעביר בו חופשה. יש בו את כל מה שצריך והעיקר המון שלווה. אפשר להגיד בנימה אופטימית זו -
לילה טוב מסטהיקן.

Better call Saul

האוטובוס הכי יקר שנסעתי בו אי פעם. 7 דולר ל10 מייל

נצחון

יום 127, ה-7 בספטמבר

התעוררנו כולנו באיזור שש. כמו הימים האחרונים אני יוצא קצת קודם ואפגוש את החבר'ה מאוחר יותר. וכמו בימים האחרונים היום נפתח בטיפוס תלול למעבר הרים בשם פייר קריק. הפס נותן בראש לכל אחד מהפסים בסיירה, הן בטיפוס, הן בירידה, הן בנופים.
הרגליים שלי כבר עייפות ועוד לא הגעתי לעלייה הרצחנית של היום (הפלאפון תיקן רצינית לרצחנית אבל שתי המילים נכונות במקרה הזה).
אחרי הפס השביל נפל כאלף מטר ירידה מצטברת ותלולה עם הרבה מכשולים בדרך. כאן הברכיים התחילו לכאוב. וכאילו סאדיסט תכנן את המסלול, ומיד לאחר הירידה החלה עלייה עם 40 סרפנטינות מעצבנות המטפסות כמעט 1000 מטר לאורך 3 קילומטרים. קל זה לא היה, אבל זה היה עוד איכשהו מתון ועבר לי מהר. כאן הצטרפתי להליכה עם החבר'ה שאני הולך איתם וביחד עצרנו לצהריים.
אחר כך המשכתי וכרגיל הם יצאו לדרך כמה דקות אחרי. אחרי העלייה באה כמובן ירידה והייתה לי נפילת מתח רצינית. פשוט נגמר לי הכח. אני פוגש מטיילת אחרת, שהולכת לבד כמוני, ואחרי כמה מילים החלטנו להמשיך ללכת ביחד קצת. בעיקרון תכננו ללכת במסלול אלטרנטיבי באורך 2 מיילים במקום הפיסיטי שהוא 7 מיילים לאותה נקודה. כשהגענו לתחילת המסלול האלטרנטיבי חשכו עיניי שכן לא ניתן לעבור את הנחל הראשון בלי להירטב. וכאן הסתכלתי על הבחורה, ראיתי שגם היא מהססת, ומפה לשם החלטנו בצער רב לחזור לפיסיטי.
מכאן אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שהייתי צריך להשלים 5 מיילים ליום הזה בגלל שזה לא היה בתכנון. אני עוזב את המטיילת אחרי כמה מיילים ויוצא לריצה בקצב של 4 מייל לשעה עם כמעט 1000 מטר טיפוס. אני טס. ואני בכושר פסיכי. בסופו של דבר הצלחתי לעשות 8 מיילים משעה חמש ועד שמונה ורבע. שזה לא רע בכלל. הבעיה שהכל חושך, והקמתי מחנה בחושך, וזה לא כיף. לא רק זה, ארוחת הערב שלי הייתה דוחה וחריפה מידי, והייתי צריך לבלוע את האוכל. ממש ככה. רק לא להרגיש תטעם. יאללה, רבע שעה של בית הקלפים ולילה טוב ממייל 2557.
נתראה מחר בסטהיקן, בתקווה.


מבט מפייר קריק פס

יום 126, ה-6 בספטמבר - הכי קשה

ישנתי טוב הלילה ובבוקר כמעט ולא הייתה התעבות באוהל. יצאתי לדרך על שאר המטיילים שהיו בחניון ואחרי זמן קצר נפתח פער. אני יכול להגיד שעכשיו, בסוף היום, מדובר ביום הכי קשה פיזית שהיה לי על השביל. כל היום מטפסים ויורדים. אני לא יודע איך הצלחתי, אבל סגרתי 28 מיילים עם 2500 מטר טיפוס מצטבר ו-2200 מטר ירידה מצטברת. זה המון ואני לא חושב שעשיתי את זה בחיים. בכל אופן אין יותר מידי מה להגיד על היום חוץ מזה שהוא היה יפה אבל קשה מידי בשביל להתרכז ביופי. מחר יש את אותו הסיפור עם ירידות ועליות לא נגמרות. כאן בחניון אני חונה עם החבר'ה הרגילים שאני רואה כבר במשך חודשיים. מקווה שאצליח להתמיד בקצב שלהם.
אז, מחרתיים סטהיקן, כן?
לילה טוב מנחל פייר (אש), במייל 2528

יום 125, ה-5 בספטמבר

איך יודעים שאתה ישן בסביבה של מטיילי פיסיטי? תשע בערב כיבוי אורות, וכולם מתעוררים בשש כמו שעון. בבוקר אצל הדינסמורס דאגתי ללכת לדואר לשלוח חבילה אחרונה, לקנות פחית קולה ולאכול את הנקניקיות שלי שבישלתי בשמונה בבוקר על הגריל (פאק) התיק שלי גדול ועצום וכבד אבל מה זה כבר משנה. אחרי תמונה והרבה תודה למלאכים יצאתי לדרך לתפוס טרמפ. הטרמפ האחרון שלי בעצם. עשרים דקות חלפו מהר וזכיתי בנסיעה דוך לשביל. אפשר לסכם את הטרמפים כהצלחה גדולה. מלבד פעם אחת ליד ווריטווד במייל 300, תמיד, אבל תמיד השגתי טרמפים בקלות.
בעשר וחצי אני יוצא חזרה לשביל בהתרגשות. המקטע הקרוב עד לסטהיקן קשה ועם הרבה עליות, אך מרשים ביופיו. הקושי מתחיל אחרי כשעה וממש כמו ברכבת הרים עולים מלא יורדים מלא וכך זה חוזר. בצהריים אני נחשף לגליישר פיק, הר עם הרבה קרחונים שאפשר לראותו רק אם הולכים באיזור. אין כבישים ואין בטיח. הוא ממש פנינה. אני מרגיש מדהים ומחובר לטבע ולעצמי ברמה שלא הייתה לי עד עכשיו. וושינגטון היא פראית לחלוטין, מבודדת, ואני אוהב את זה מאוד. כל החיות שצורחות שאני מגיע, הציפורים שתופסות אוכל מהאוויר, הצפרדעים הקטנטנים שרק נולדו, הצמחייה שתופסת נפח בכל מ"מ רבוע.. הכל חזק ועוצמתי ללא מגע אדם.
אחר הצהריים קרה משהו שחיכיתי לו חודשים מאז תחילת ההליכה. ראיתי פאקינג דוב. גור דוב האמת. הוא אכל באטרף צמחים ודובדבנים ורק אחרי שזרקתי את התיק כדי לצלם בנוחות הוא שם לב אלי, בהה בי, תהה מה המשמעות של היותי שם עם המצלמה, ומחליט שאני לא בא לו בטוב. הוא מסתובב ומחפש מקום אחר. איזה ניצחון לראות דוב ככה, שלושים מטר מרחק בטחון בנוחות.
זהו, אפשר להגיד אחד הימים הטובים על הפיסיטי.
היום שלי התארך ממש בגלל שלא מצאתי חניון לילה ראוי.
בשבע וחצי אני מגיע בסופו של דבר לנקודה עם עוד כמה חבר'ה ומקים אוהל. 24 מייל מ-11 בבוקר זה מרשים לכל הדעות.
אחר כך אני יושב עם המטיילים האחרים כאן ומסתבר שהם כולם פוליטיקאים, ואחד מהם אפילו בכיר, חבר מועצה של סיאטל. נחמד. הייתה לנו שיחה על משמעות הדמוקרטיה ועל כמה היא רלוונטית ולמה אני עידן מישראל לא מאמין בה. היה מעניין בכל אופן.
בתשע נכנסתי לאוהל, גונב רבע שעה של בית הקלפים.
לילה טוב ממייל 2500, ותודה למברכים