יום 33, ה-22 למאי

הפתעה אחרי 5 מיילים

ההפתעה בסוף היום עם יוגי

כל הלילה נדדה שנתי. איני מצליח להבין למה. אולי היה קר, אולי הייתי טרוד, אולי לא אכלתי טוב. אבל לא ישנתי כמעט. אני קם בלי הרבה מצב רוח עם יום שיש בו סיכוי שאלך 26 מיילים, מרתון שלם.
ההליכה מתחילה בטיפוס ובירידה סבירים שבסופם קסם שביל עם מים ומשקה אנרגיה. העצירה כאן, 5 מיילים אחרי ההתחלה, הייתה הכרחית בשבילי. הרגשתי שאני צריך חיזוקים מנטליים מהשביל וללא ספק קיבלתי את זה בזמן. הלאה משם הייתה עלייה ארוכה וקשה, הרגליים שלי שורפות קלוריות ואני מרגיש רעב קל. המחשבות שלי מטרידות את השקט שאני רגיל אליו בהליכה. אני חושב על הבית, הגעגוע שמרחף, החברים שלי שמתקדמים בחיים ואני לא לידם לחזק ולייעץ ולהקשיב, העתיד האישי שלי שאני פשוט מפחד לחשוב עליו אבל יגיע הרגע שאהיה חייב. אני הולך והלב שלי עובד כפול בגלל זה.
אחרי העלייה ההליכה המשיכה להיות מתעתעת מבחינת נופים, לפעמים מדבר, לפעמים יערות ועצים גבוהים. אני לא מצליח להנות מהנוף כמו שאני אוהב. בשעה 12 אנחנו מחליטים ללכת עד הסוף, 26 מייל, ואני לא מרוצה. לא בא לי. קשה לי והרגליים כואבות. אבל המחשבה שאני מסיים את המדבר בסוף היום פשוט מנצחת הכל. ההליכה קשה לי מאוד, אולי הכי קשה מאז שהתחלתי את השביל. המחשבות לא מפסיקות ואני שוקע לכמה רגעים כל כמה דקות בשביל לעכל כל דבר. אני גמור מעייפות, והמצב רוח שלי לא בשיאו.
אני בודק ויש מייל עד הסוף. הירידות האלה הורגות לי את הקרסול אבל אני ממשיך. אני מגיע לסוף ורואה מרחוק את יוגי (כתבה ספר על הפיסיטי, אישה אדירה בכללי, פגשתי אותה גם בקיק אופ) ואני מבין שהולך להיות קסם שביל, ולא רק קסם שביל אלא קוק אווט (בישול שטח) איזה כיף!! יוגי באמת כאן והיא ישר מציעה גזוז, ואומרת שתכף ארוחת ערב.
איזה תגמול הולם ליום כזה. אני יושב ברגוע, אוכל פסטה חמה עם רוטב, סלט עם ראנצ', לחם עם חמאה. אני אוכל כמות מפלצתית של אוכל. כל הקושי של היום הזה נעלם בדקות. הכאבי שרירים, עצמות, רגליים, הכל מטושטש עכשיו. מרגיש כל כך מבסוט על זה שהגעתי עד הלום ולא עצרתי. מחר אנחנו גם מגיעים לעיירה וזה בכלל גורם לי להרגיש טוב. אני רוצה להתנקות, לסדר את התיק, לחדש מלאים.. אני מרגיש עכשיו חזק שוב וקיבלתי את הכוחות שהייתי צריך. זה היה ממש נחוץ, במיוחד לפני הסיירה. זה נראה שכל פעם שאני מרגיש לא טוב או מצוברח אז משהו חדש מגיע פתאום ומפצה על כך וזה רק חלק ממה שהופך את השביל הזה למדהים.
אני אומר תודה וזוחל לאוהל. שתי שניות לאחר מכן מתחיל גשם, והאמת שהגשם יותר חזק מהימים האחרונים. איזה כיף שחם לי ואני יבש.
עוד דבר נחמד הוא שיוגי אומרת שאפשר להיכנס לסיירה ללא חששות. יש שם כבר הרבה אנשים והשלג מאפשר הליכה  נוחה יחסית. יופי. אני רק נרגע מרגע לרגע שהגעתי לחניון הלילה בוולקר פס.
אז.. לילה טוב. מחר בבוקר אני תופס טרמפ לעיירה לייק איסבלה שם אנוח ביומיים הקרובים.

Posted via Blogaway