יום 93, ה-30 ביולי

הלילה עבר טוב. כך גם המשך היום. הנופים מרהיבים ורואים רחוק היטב.
החום איום ואני מריח את ריח גופי, הזיעה שלי, בעצמה רבה. אני רגיל לכך, אבל חיוך קטן עולה לי על הפנים כל פעם שאני מזהה את הריח בין כל העצים והפרחים מסביב.
אני מוצא בין פעם ופעם רגעים עוד לחשוב על זה שאני ממשיך לבד. משהו אומר לי שזה לטובה, שיש לכך סיבה. הרגשה כזו של עתיד אופטימי. אני חושב על הכל בזהירות. אחרי הלילה, אני יכול להגיד שאני מרגיש יותר טוב. האכזבה מנועם תשאר ותלווה אותי כשאלך צפונה, אבל זה לגיטימי. אני עוד אחשוב ואנתח את זה יותר לעומק, אבל אני לאט לאט מגיע למסקנה שלא עשיתי שום טעות והייתי יותר מבסדר לאורך כל הדרך. התחושה הזו טובה. אני מבסוט שזה מעסיק אותי, שיש לי רצון להשתפר. אני חושב שהייתי פרטנר על הכיאפק, והייתי הכי טוב שאני יכול בכל דבר בשביל שזה יעבוד. היה לי חשוב, אני שמח שהשקעתי, ואדע פעם באה טוב יותר גם במי.
לקראת הצהריים אני חוצה את הגבול בין אורגון לקליפורניה וזה מאוד מרגש למרות שאני סחוט מעייפות. יש עליות אין קץ, וחם!
החלק המבאס מתחיל עכשיו. בצהריים עוצרים להפסקה ואני יושב מתחת לעץ אורן, וכל הישבן שלי התמלא בשרף דביק שחדר לתחתונים ולעור עצמו ואתם יכולים לדמיין את רמת התסכול וגם הכאב להוריד את זה. איזה מציק זה! וזה עשה את החלק האחורי של המכנס והתחתונים קשים ממש. לקראת אחר הצהריים מופיעים עננים גדולים ורעמים וברקים. באופק יש שריפות, ואנחנו עוצרים ומחכים שזה יעבור. אחרי חצי שעה המשכנו קדימה בהחלטה אומללה. נספגנו לגמרי. לגמרי. אני רצתי בגשם אובד עצות, מנסה להקים את האוהל בכישלון. אחרי זה התעטפתי בו כמו שמיכה וזה היה עוד רעיון גרוע. נוצרה שלולית מתחתיי, וכל הציוד מלא בוץ. בקיצור, אורגון עשתה קבלת פנים כהוגן. הכל רטוב ומלא בוץ.. התיק.. האוהל.. הבגדים. איזה אומלל אני מרגיש. אומלל ועצוב. מחר אקום מוקדם כדי לרוץ לאשלנד, שם אעשה כביסה להכל ואשיג חדר במוטל. מחר יהיה היום האחרון גם שבו אני ונועם נלך ביחד. סופה של תקופה ובריאה של אחת חדשה.
לילה טוב.. הלוואי שיעבור בשקט.
ותודה למברכים על חציית 1700 מיילים.

יאללה שיהיה במזל טוב

המעיין הכי טוב על השביל

הנקודה האומללה.. כאן זה קרה.