יום 103, ה-11 באוגוסט - תהפוכות

אחרי הלילה הגשום התעוררתי לאוהל מלא התעבות. למזלי דאגתי לסדר הכל במרחק מהיריעה ככה שהציוד כמעט ולא נרטב, ואם נרטב, דאגתי לאווררו בהפסקת הצהריים לכשיצאה השמש לבסוף.
אחרי שאני עובר עם המגבת על האוהל ומפרק את המחנה אני מתחיל לצעוד. בכמה צעדים הראשונים אני מרגיש את מה שבדרך כלל הורגש בסוף היום: כאבים חזקים בחלק העליון של השוק, בחיבור של בין העצם לשריר, כעשרה ס"מ מעל הקרסול. אני עוצר אחרי כמה רגעים, מנסה להבין מה זה ולמה זה כל כך כואב. אני נזכר בשברי מאמץ שהיו לי בתיכון, והכאב מרגיש דיי זהה. ההבדל העיקרי הוא במיקום. בעוד אז השברים היו בחלק יותר פנימי של הרגל ובמיוחד כאבו בעצם, כאן הכאב הוא בחלק הקדמי, ומתרחש בעיקר כשיש מתיחה כלשהי של הכף רגל. לדוגמה, התזוזה של הכף רגל למעלה שמאלה מכאיבה לי.
זה לא פייר, אני אומר לעצמי. אני ישן טוב. אני אוכל טוב. עשיתי בכל הדרגתי. יישמתי בעצם את כל מה שלמדתי אז בתיכון עכשיו, בידיוק בשביל להימנע מזה. אני נכנס לחרדה.
עוד כמה צעדים והכאבים הופכים לבלתי סבילים. אני לוקח כמה כדורי אדוויל, אבל זה עוזר באופן מינורי. אני מתחיל לעכל ולהבין שכנראה סיימתי את הטיול.
אני יושב מתחת לעץ, בוהה ברגליים שלי. לשניהם יש את אותו הכאב, אבל כל אחד כואב בתורו. אני כועס, עצוב, מתוסכל. שברי מאמץ, שוב?
אני מחליט שאני צריך ללכת לרופא בלי שום קשר, אבל כבר מדמיין בראש את הירידה מהמסלול. את ההקדמה של הטיסה, את המפגש עם הבית, את החזרה של שנה הבאה להשלים את החלק החסר. אין לכם מושג כמה שזה היה מפחיד ועצוב בשבילי לחשוב ככה. אני יודע שאסור לי להמשיך אם זה שברי מאמץ.
אני מתקשר הביתה לעדכן את ההורים. נשמעו קצת מודאגים אבל יתכן שבסתר ליבם העדיפו שאחזור מוקדם. זה הכי נורא שיש, אני חושב.
זה לא מגיע לי. כמה פעמים זה נאמר לעצמי. זה לא פייר.
אני מסתכל על המשך היום, מבין שיש עוד 25 מיילים ללכת. על אף שמדובר באחד הימים הכי יפים שהיו עד עתה במסלול (שמורת שלושת האחיות באורגון), אני לא מצליח להתעלם מהכאב. חיוך עצוב מרוח לי על הפנים כל ההליכה, ואני מרגיש שאיני מתקדם לשום מקום.
אחרי כמה זמן אני פוגש בקבוצת מטיילים שאני הולך בסביבה שלהם בכמה ימים האחרונים. הם עוקפים אותי, אני עוקף אותם. אני עוצר לידם באחד מהפעמים ומספר להם על הבעיה שלי. אחר כך הם שואלים אותי מספר שאלות כמו איפה הכאב, מתי קורה, וכו' והם מסתכלים אחד על השני ואומרים
"חבוב, מה שיש לך זה שין ספליט"
Shin split
והם הסבירו שמדובר בדלקת בשריר באיזור הספציפי שלי, שקורת בגלל עומס יתר על השריר, ובגלל הדלקת הכל כל כך כואב.
אני חוזר ושואל אותם האם הם בטוחים שלא מדובר במשהו בעצם והם מהנהנים. הם מתארים אחד לאחד את הסימפטומים שאני מרגיש בלי שסיפרתי להם. מסתבר שהבעיה הזו, שנפוצה בעיקר אצל רצים, מופיעה אצל מטיילי פיסיטי בלי סוף. הם בעצמם, 3 מתוך 4, סבלו מזה בשלב כזה או אחר. לא רק זה, אחד מהם גם דאג לפנק אותי בכרטיס הנחה לחנות טיולים בערך 20 דולר. זה יהיה שימושי כשאתחדש בנעליים.
בן רגע חזרתי לפיסיטי.
אני ממשיך ללכת וחושב לעומק על הכל. אולי לא הכל אבוד.
בהפסקה מאוחרת יותר, אני פוגש את קווין, חבר שהכרתי בערך בכניסה לאשלנד. אני זוכר שהוא החליט לרוץ את אורגון, משמע 400 מייל בעשרה ימים.
מאוד שמחתי לראות אותו שוב. אני מסתכל על הרגליים שלו ושואל אותו למה יש לו בנדנה חבושה כמו חוסם עורקים על השוק. הוא אומר לי שהוא סובל משין ספליט. לא פחות ולא יותר!!
אני מספר לו על הבעיה שלי, ומסתבר שהוא באותו הסרט בידיוק. הוא לחץ על הגוף מאוד, פתאום 40, 50 מייל ביום ואחרי יומיים שהוא עשה את זה הופיעו לו התסמינים. פאק. יש לו בידיוק אותו הדבר. אני מסתכל עליו ומבסוט משום מה, ואני מחליט לצאת איתו יחד לדרך. הוא הולך מהר, ומלא שעות (איכשהו צריך להספיק את כל המיילים האלה,לא?). אני לא יודע למה, אבל החלטתי לעמוד בקצב שלו למרות שכואב לי ברגליים מאוד, ועכשיו בקצב הזה עוד יותר. אך משום מה, ההנאה מלדבר איתו והידיעה שיש לו אותו דבר הצליחה להתגבר על הכאב שלי. ה12 מיילים האחרונים עברו איתו כל כך מהר שהייתי מאושר. הדרך הייתה קשה, וזה היה יכול להיות סיוט אם הייתי הולך את זה לאט. לא רק זה, כנראה שהייתי מסיים גם אחרי עשר בלילה את היום.
אני שם את המגבת שלי כתחבושת כמו קווין וזה אכן עוזר. מאוד קשה לו, אבל הוא הבטיח לעצמו משהו והוא לא הולך לוותר. איזו גאווה ועוצמה אני חושב, כל הכבוד לו.
בשמונה בערב אנחנו עוברים ליד שלט שכתוב בו: גזוז ופירות, חצי מייל על הדרך הזו. אני אמור להמשיך עוד מייל וקצת קדימה, אבל המחשבה על הדברים האלה פשוט שכנעה אותי. נפרדתי לשלום מקווין, והלכתי מהר לכיוון איזור הקמפינג המדובר.
מיד שהגעתי אישה הסתכלה עלי ושאלה אם אני מטייל פיסיטי, ואחרי שאישרתי לה את שם השביל שלי, המדינה ממנה אני מגיע ותאריך ההתחלה, קיבלתי ישר עוגייה וגזוז. ברקע עננות כבדה ורוח חזקה. אני מחליט לסיים כאן את היום, והאישה האדירה גם הסכימה לקחת אותי מחר טרמפ לכיוון העיירה בנד. אז יצא לי טוב. מרוב עייפות ואכילת ממתקים אני הולך לוותר פעם ראשונה על ארוחת ערב. אין לי כח אפילו להרתיח מים, ובטח תתחיל סופה עוד מעט. אני יושב באוהל, תשע בערב, אחרי 32 מיילים. איזה יום זה היה. פאק.
לילה טוב ממייל 1988, נתראה מחר בבנד.

ככה

ללכת בשדה הזה אחרי הגשם גרם למכנסיים שלי להיראות..