יום 104, ה-14 באוגוסט

בלילה ירד גשם והיה לי חמים וכיף במוטל ריינבו בבנד. שותפי לחדר קם לפני והלך לארוחת בוקר. אני, שמנסה כרגיל לעכל את העובדה שיש יום חדש ובסופו אני ישן בשטח, זורק את עצמי למקלחת לשטיפת מציאות. אני אוכל בוקר, יוגורט, אבוקדו.. קצת מיץ, ומתחיל לארגן את הדברים. אני נהנה מהדקות האלה של השקט ומנסה לעצור את השעון. אני נזכר שקאטי, התופרת שעזרה לי אתמול, אמרה לי לדבר איתה אם אני לא מוצא טרמפ חזרה לשביל. אני שולח לה אסמס, ובין רגע מקבל תשובה חיובית. היא כאן עוד שעה, ובזמן הזה אני עושה גיחה לבית מרקחת, קונה 40 אדווילים ובן - גיי. עדיף כאן, שזה זול, מאשר באיזה גזלן בהמשך, אני חושב לעצמי. אני קצת חושש מההמשך בגלל הרגליים, אבל כמו שהבטחתי להורי ובעיקר לעצמי, אני מוריד הילוך.
הנסיעה עם קאטי הייתה כיפית ומעניינת. זה מיוחד ונדיר שיוצא לי להכיר ככה אנשים כל כך במקרה, ולהנות מכל דקה איתם. אני תוהה לרגע על כמות האנשים שאני לא מכיר ולא יצא לי להכיר, ומתבאס קצת.
קאטי מורידה אותי במקדונלדס של העיירה סיסטרס שם ביקשתי לאכול לפני היציאה לדרך. השתמשתי שוב בקופון ושוב יצא לי לאכול מלא בכלום כסף. ואם אני עוד אוהב מקדונלדס, זה ווין ווין לכולם. אני שותה מלא גזוז ונהנה מכל לגימה, ועוד לוקח קצת לדרך. אני יוצא לכביש, הולך לכיוון הצומת עם אצבע שלופה לטרמפ. 10 שניות ובחור אדיר עוצר לי בטנדר הענקי שלו. 10 דקות העברנו בלדבר על איטליה, על אמאלפי, על קאפרי שהוא היה ואני לא, על זה שנאפולי מעפנה וכך גם רומא. הוא הסביר לי קצת על האיזור והשריפות שיש כאן, ובכלל נהניתי מהנסיעה מאוד. הוא שם אותי ממש בכניסה לשביל ולא יכולתי לבקש עוד.
אני מסתכל למעלה ומכל קצוות השמיים עננים גדולים ואפורים. יבש לא הולך להיות, ואני מודאג. הרבה מההליכה הינה ביער שרוף, חשוף ומכוער. מידי פעם יש טפטוף אבל לא משמעותי, ואחרי כשעה אני מחליט להוציא את השכמיית גשם. אני מתבשל בפנים במהירות, וברגע שמצאתי נקודה טובה מתחת לעץ עצרתי, הורדתי את השכמייה ונתתי לגוף להתקרר קצת. אני אוכל חטיפים, מסתכל על המפה, ומודאג שוב מהמזג אוויר. הרגליים שלי כואבות, אך פחות ממה שהיה. זה עדיין מציק. אני דואג לקחת אדוויל כל כמה שעות ולמרוח בן גיי. אני מסתכל על הלו"ז ועל המפה ומחליט לעשות יום קצר, ולסיים ליד אגם.
השילוב של הערפל העצום, הטפטוף, הרוח, היער השרוף, והשמש שבאה לרגע והולכת נתנו הרגשה של סרט אימה. זה היה מפחיד ללכת בשביל, בחיי. אילולא המטיילים האחרים הייתי בטוח שאני עושה משהו לא בסדר. הראות קדימה כל כך עלובה, אולי עשרה מטרים קדימה, וקשה לדעת למה לצפות. לקראת אחר הצהריים הכאבים ברגליים מתחזקים, אבל גם נקודת הסיום מתקרבת. אני מגיע לאגם מרשים, עליו יושב ענן ערפל גדול, ומוצא פינה לשים את האוהל. ממש כמה דקות מהרגע שאני מסיים להקים את האוהל מתחיל גשם חזק ולא מפסיק. אני מבשל מתחת לאוהל מנסה לא להרוס שום דבר, ומסתכל החוצה בחצי שמחה חצי באסה. אני לא אוהב את המזג אוויר הזה בכלל, אבל אני יבש וחם לי ואני שבע. אני מחכה להפוגה זמנית כדי לצחצח שיניים ולהשתין, ומקווה שזה יקרה בקרוב. לח מאוד כאן. אוף.
טוב, אין מה להתלונן. יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.
לילה טוב ממייל 2022, ותודה למברכים..

אין ראות

החלק הלבן זה אגם גדול, 3 מטר מהאוהל. אין ראות