יום 118, ה-29 באוגוסט

לפני שהגעתי לישון אמש צפיתי בפרק ראשון של בית הקלפים והתרשמתי מאוד. נראה לי אני הולך להנות מזה. אחרי שעה וחצי הצלחתי להירדם (כנראה כל הקפאין השאיר אותי ער) ללילה סולידי יחסית.
בבוקר לא היה קר באופן מיוחד אבל כבר הבנתי לקראת מה אני הולך: מערכת לחץ נמוכה, משמע מיליוני עננים נמוכים, ערפל, עם ראות אפסית קדימה וגשם לפרקים. שונא את זה, אבל זה חלק משמעותי מוושינגטון ככל הנראה.
החצי הראשון של היום היה סבבה. בדרך ראיתי המון מטיילי יום, ורק אחר כך הבנתי שמדובר בסופ"ש של הלייבור דיי. בפרקטיקה זה אומר סופ"ש חופש אחרון לפני שחוזרים לעבודה / לימודים. אז האמריקאים יוצאים בהמוניהם לטייל, למרות שזה יום מאוד בינוני אם לא גרוע לעשות את זה.
באיזור 12 אני מגיע לכביש בו מחכה קאפרטון (סוג של מלאך שמדלג בין נקודות בשביל ומחלק גלידה עם רוט ביר) וזו הפעם השביעית במספר שאני פוגש אותו בשביל. אני כבר מרגיש בבית.  הפעם סירבתי לגלידה כי היה קר מידי, ושתיתי רק גזוז. כשעה וקצת הייתי איתו ולאחר מכן יצאתי לדרכי. 20 דקות לאחר מכן התחיל גשם. בשלב הראשון - התעלמות. אני מחכה שהוא יפסק. בשלב השני - הכחשה. הגשם הזה לא משמעותי. קצת מים לא הרגו אף אחד. בשלב השלישי - התמודדות. אני עוצר מתחת לעץ, מסתכל על הקלפים שלי, ומחליט לשים מעיל גשם בכאב רב. הטיפוס שהיה לאחר מכן גרם לי להרגיש בתוך מחבש.
כששוחחתי עם קאפרטון מקודם, הגענו למסקנה שהליכה בגשם ובקור זו הסיטואציה הכי מסוכנת מבחינה מנטלית. התחושה של הלכלוך והבוץ, הקור החודר מחד והזיעה הנוראית מאידך, הנעליים הספוגות.. הכל. וכל מה שאתה רוצה בעצם זה קורת גג, מקום בטוח וחם, והאסוציאציה הראשונה היא כמובן בית. כמה קל לעצור במזג אוויר כזה ולהגיד: נמאס לי, אני רוצה הביתה.
כשהמשכתי ללכת הרגשתי לחץ, מאוד לא בנח ההליכה הזו עבורי. כאילו החוש השישי, ההוא שמריח סכנה, מדליק נורת אזהרה. אני עוצר שוב, מסתכל מסביב, וצועק על עצמי שאני מגזים לגמרי. הגשם הזה בכלל לא גשם, זה טפטוף, אמנם עיקבי, אבל טפטוף. לא יקרה לי שום דבר.
באופן לא ברור, החלטתי לבדוק קליטה בפלאפון ובאופן קסם הייתה קליטה מלאה. התקשרתי לאימי ובשיחת וידאו הראתי לה את הנתונים. היה לי חשוב להראות לבית שהכל בסדר, ואכן קח היה. לקראת אחר הצהריים החלטתי לסיים את היום מוקדם, אפילו לפני שש. התחיל להיות קר והרוחות הורידו את הטמפרטורה נמוך, אני מאמין לאיזור 10 מעלות.
בציפייה הגעתי לחניון הלילה ושמחתי לראות שהוא ריק. איזה קור נהיה פתאום. אפילו יותר ממקודם. לקראת שמונה הגיחו שישה (!) מטיילים אחרים, כולם חברים מוכרים, לחניון הלילה, והיה נחמד לראות אותם. כולם הולכים 30 מיילים ביום!
אני כבר בשק שינה בשעה הזו והולך לראות עוד פרק של בית הקלפים. לילה טוב ממייל 2342