יום 102, ה-10 באוגוסט

נתחיל מהסוף להתחלה: עננים אפורים גדולים זזים מעליי וברקע רעמים. אני אוכל ארוחת ערב, מתעצבן שזה חם וחריף ולוקח לי זמן לאכול. מתחיל טפטוף, האוהל שלי כבר מוקם, ואני זורק את כל מה שבחוץ פנימה במהירות. אחרי פחות מדקה שהתחיל הטפטוף גשם עוצמתי נופל מהשמיים ולצידו אני רואה את הברקים דרך היריעה של האוהל. מפחיד.
עכשיו אפשר לחזור לליל אמש.
באופן מפתיע הבוקר הגיע מוקדם משציפיתי. אני מנסה לעכל את זה, והדבר היחיד שאני מעכל זה העובדה שאני רעב. לפחות חם, ואני מתארגן יחסית מהר. היתושים לא מרפים, גם לא בשש בבוקר, ואני אוכל באוהל רק בשביל לשמור על השפיות. אני יוצא לדרך ליום ארוך שאנסה לעשות בו קצת יותר מ-30. אני לא יודע כמה זה ריאלי.
כמו הימים האחרונים, אני מרגיש את העיפות הכללית גוברת. הגוף מתנהג כמתקשה להתרגל להליכה ואני מתנהג כמתקשה לקבל את זה. יש לי כמה כאבים מינוריים ומידי פעם הם צצים פתאום ואני מעריך שזו הדרך של הגוף להגיד שקצת נמאס לו מהתעללות הזו.
הדרך, שאינה קשה, יפה. המון אגמים, למען האמת בלי סוף. בשלב מסוים הפסקתי לצלם כי כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר, אבל זה עדיין מרשים. לפעמים אני עוצר למלא מים באגמים, ובאחת מהפעמים אני עולה על גזע עץ בניסיון להגיע למים, והוא מתרסק פנימה. אני הייתי בסדר, אבל הרגל התמלאה בוץ והרגשתי קצת מעפן. לפחות השגתי מים.
בהליכה אני שומע קצת על מלחמת וייטנאם ומוזיקה של אחי שלקחתי בטרם הנסיעה. היופי במוזיקה שלו זה שאפשר למצוא שם דברים מכל הקצוות, וישנים להפליא. מוזיקה שאני חושב שלא שמעתי מאז גיל חטיבה ומטה. זה היה שינוי מרענן למוזיקה שלי. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה לשמוע מיינסטרים, פשוט, בסיסי ומספק. והיו שם כמויות כאלה ונהניתי מאוד. מידי פעם התפלח איזה קטע סטנדאפ ואני אומר לעצמי שאני חייב להשיג עוד כאלה להליכה. זה אדיר. אדרבא אדיר, אדיר מילר גאון.
בשלב אני מתחיל לראות באופק עננות אפורה כבדה, ונזכר במה שתום אמר, הבחור שישנתי איתו אתמול, שיש סיכוי של 20 אחוז לגשם בלילה של היום ובלילה של מחר. אחרי הסיוט שהיה ביום שלפני אשלנד, אני שם לב שהגוף שלי כמתאושש מטראומה, לא מוכן לעצור ורוצה לסיים את היום. אחר כך אני שומע קצת רעמים אבל זה הפסיק.
משהו כמו מייל וקצת מהנקודת סיום יש נביעה מצוינת של מעיין כלשהו בעוצמה מרשימה וכמה מטרים משם אני מזהה נקודה טובה לחניון לילה. על אף שסחבתי כבר מים לחניון לילה יבש, החלטתי לבגוד בגאווה, ללמוד מהטעויות, ובשש בערב לסיים את היום. זה מוקדם לי ואני יכול  להמשיך , אבל אמרתי די. חאלס. הרגל שלי גם כואבת.
אני מקים את האוהל בנוחות, נהנה מהעובדה שאני לא בלחץ. אני שוטף את הרגליים במעיין הקפוא, ונהנה ללגום לראשונה בכמה ימים האחרונים מים ממעיין קר וטעים.
אחר כך אני יושב לאכול ערב, ומשם אתם כבר זוכרים מה כתבתי בתחילת הטקסט. פאק, איזה רעמים וברקים ואיזה גשם.
לא הספקתי לצחצח שיניים ולעשות פיפי, אז בהפוגה זמנית רצתי החוצה עשיתי את זה טיק טל וחזרתי לאוהל.
אני גאה בעצמי שעצרתי כאן. שלמדתי מהטעויות שלי. שעכשיו אני יבש, הקמתי מחנה בנוחות, וחם ונעים לי. איזה הבדל מפעם אחרונה.
התבגרתי מאוד כאן, זה ברור לי. זה לא כמו שמתבגרים בצבא לדוגמה, זה משהו אחר. אני מרגיש שהעיניים שלי רואות אותו הדבר, אך המח מתרגם דברים אחרת. יש לי הרבה לכתוב על זה, אבל לא עכשיו. עכשיו אני רואה משחקי הכס כשיש גשם ברקע, מה רע.
לילה טוב ממייל.. הממ.. לא ברור. הגיפיאס בפלאפון לא קולט כנראה בגלל כל העננות.
אוקי. קיבלתי קוארדינטה מהספוט (איזה מכשיר מדהים!). אני במייל 1956, בסה"כ מייל אחד לפני איפה שהייתי אמור לסיים. יש.

לפני המבול