יום 109, ה-19 באוגוסט - מפלים

טינופי. ככה הרגשתי כשהלכתי לישון. התעוררתי כמה פעמים שטוף זיעה מחום, והתחושה של לנגב את הגוף עם האצבע ולגלות את כל החול הדבוק היא די מזעזעת. זה לא מנע ממני להירדם טוב כשהתחיל להתקרר.
הלחות דבוקה לקירות האוהל ואני כבר מתרגל לרעיון ומקים את האוהל כל פעם בצורה יותר חכמה ויותר מודעת (אפשר לשחק עם הגובה ועם האורך של החבלים וליצור יותר אוורור משמע פחות לחות). אני נזכר פתאום שהיום זה הלילה האחרון שלי עם האוהל, כי מהעיירה הבאה, קסקייד לוקס, אני עובר לאוהל אמיתי ונורמלי.
איך שאני מתחיל ללכת אני נחשף למפלי רמונה במלוא עוצמתם. איזה יופי שאי אפשר להסביר. אני שיכור מהאוויר הקר שנפלט מהמפל, לוקח תמונה, וממשיך ללכת. השביל עולה היום הרבה ובגלל שהחולצה שלי הייתה רטובה לגמרי מהלחות לא יכולתי ללבוש אותה והשתמשתי בחולצה שהחבר'ה הנהגים הביאו לי. אני נזכר כמה שזה נורא ללבוש בגדי כותנה. בד הכי מעפן שיכול להיות. מסריח, קר שקר, חם שחם, ולא מתייבש. אחרי כמה שעות אני עוצר ושם לב שהשמש תודה לאל יצאה. אני פורס את הכל ונח חצי שעה, מחכה שהדברים יתייבשו.
בהמשך השביל נפרס לאורך קו רכס יפיפייה אבל אני לא מצליח להנות מהאווירה בגלל שהכאבים ברגליים חזרו. זה מציק לי שוב ואני מנסה כל מיני טריקים ושתיקים ושום דבר לא עוזר. אני פשוט מחליט לעצור הרבה ולנח, ונראה שכל פעם שאני חוזר ללכת זה רק כואב יותר. תסכול. נקודת אור היא שאני מגיע מחר לעיירה ואנוח ואולי זה יעזור.
אני לא רואה היום אף מטייל פיסיטי, וזה מוזר. רק מטיילי יום או מטיילים שעושים חלק מהמסלול. נראה שהרבה חבר'ה ממש מאחורי ואנחנו כל פעם שומרים על מספר מיילים הבדל.
בשעת צהריים השביל יוצא מהיער לתוך נוף פנורמי משוגע של הר סיינט הלנס, הר אדאמס והר ריינייר. כולם הרי געש, וכולם בולטים מעל השאר ומלאים שלג. ניסיתי לצלם אותם עם המצלמה אבל האיכות, העננות והמרחק הרב פשוט לא אפשרו לקבל תמונה איכותית. אני חושב שהיום הזה אחד המרשימים שהיו עד עכשיו, והוא לא נגמר.
אחרי שאני ממלא מים ממעיין מצוין היוצא לאור העולם עם צינור, אני יוצא מהפיסיטי ועובר לשביל אלטרנטיבי, יפה יותר, בשם איגל קריק. כנראה שרוב ההולכים בשביל בוחרים באלטרנטיבה הזו כי השמועות אומרות שהיא הרבה יותר יפה, ותכף אגלה. החלק הראשון של המסלול נקרא אינדיאן ספרינג וזו חד משמעית הירידה הכי קשה שהייתה לי על המסלול. שני מייל עם יותר מ600 מטר ירידה מצטברת, זה היה כל כך תלול שבשלב מסוים הנעליים שלי, שהסוליות שלהן כבר עשו את שלהן, פשוט החליקו והייתי צריך להמרח בהרבה חול כל פעם. כיף זה לא היה. הרגליים שלי גם כאבו נורא, במיוחד בגלל הזוית שהרגל הייתה כל צעד.
השביל ממשיך לרדת בתלילות ואני עובר מספר מפלים צנועים ויפים ואני נהנה מהאווירה. בשלב כלשהו הכאב ברגליים נהיה הרבה פחות כואב ואני לא מצליח למצוא היגיון.
אני הולך עוד ועוד בשביל, חולף על פני הרבה מטיילי יום שכבר היו עם אוהלים והכל, ומגיע אחרי חצי שעה למפל טאנל (מפל מנהרה). זה מפל מ ד ה י ם. עוברים מאחוריו בתוך מנהרה קטנטנה והכל נוזל וזה יפה מפחיד ומרשים גם יחד. ההליכה ממש על מצוק ושני צעדים לא במקום ואתה צולל עשרות מטרים למטה. בארה"ב כמו בארה"ב, לאורך כל המצוק יש שרשרת ברזל על הקיר כדי להאחז וללכת בבטחון רב. איזה יופי לאללה.
חצי מייל מהמפל אני מגיע לנקודת הסיום, שזה בעצם נקודה שטוחה כלשהי. זה כל מה שצריך. אני מקים את האוהל בידיעה שזו הפעם האחרונה,  ושם לב שזו ההקמה הכי טובה שלי אי פעם. מאה ומשהו לילות הקמתי, ועכשיו זה ברמה כמעט מושלמת. ככה זה שיש רצון להשתפר, במיוחד שזה הלילה האחרון שלו. זה היה הבית שלי, ועכשיו קניתי בית חדש משודרג.
מכאן יש לי רק עשרה מיילים לעיירה קסקייד לוקס, שהיא ממש בגבול אורגון ווושינגטון.
היום היה מספק, כיף ומעצבן בגלל הרגליים. בסופו של דבר הלכתי 27 מיילים, מגיע להם לכאוב.
שיהיה לילה טוב מחניון לילה בלו גרוס על המסלול האלטרנטיבי איגל קריק.

מפלי רמונה

הליכה מעל נחל בעזרת עץ שהתרסק בידיוק באמצע

הוד

מעיין מעולה

מפל טאנל. עוברים מאחוריו

לילה אחרון