אחרי שראיתי אמש את ארבעת המופלאים בטלוויזיה כיביתי את האור ושעה ארוכה ניסיתי להירדם. אני חושב שהגוף שלי פשוט לא רגיל למיטה חמה ונוחה, שקט, ובטחון מלא שהלילה יעבור בשלום. מהרגע שנרדמתי לא התעוררתי פעם אחת, וזכיתי בשינה עמוקה ואיכותית.
בשש, כמו שעון מעורר, פקחתי עיניים וסגרתי אותם שוב כדי לסחוט עוד כמה דקות במיטה הנוחה.
אחרי שאכלתי ארוחת בוקר, דיברתי עם ההורים, התעדכנתי באינטרנט וארזתי את התיק יצאתי מהחדר והלכתי לתפוס טרמפ חזרה לשביל, לא לפני שעצרתי בסופר למלא את הכוס קולה שלי (ליטר). אחרי חצי שעה בחור הזוי עצר לי לטרמפ ובמשך חצי שעה אם לא ארבעים דקות הוא חפר וקדח לי בשכל על ניקולאי טסלה, האוטו החשמלי שלו, ועל הרעיונות שלו איך להעביר חשמל בצורה יותר יעילה. אני באמת לא זוכר מתי הייתי כל כך מנותק בשיחה עם מישהו. הוא פשוט דיבר, ואני הייתי רחוק מלהקשיב, והוא היה בטוח שאני מבין גם כל מה שהוא אומר. אני לא מצליח להאמין שהוא לא שם לב שאני לא מקשיב לו בכלל. והוא ממשיך, וממשיך, וממשיך.. והחצי שעה הזו הרגישה נצח. פאק, איזה חופר.
כשחזרתי לשביל חיכו שם כמו אתמול מלאכי השביל, בישלו למטיילים, ועבור חמישה דולרים הייתי יכול לקבל עוגייה שבושלה עם גרם מריחואנה (מעדות של אחד המטיילים: "אני לא זוכר מתי עפתי בעננים ככה מעוגייה מסכנה"). אני ויתרתי על הרעיון, ויצאתי לדרך.
אני יוצא לדרך עם חששות מהסופ"ש ומהמזג אוויר שבדרך. אני לא יודע מה יותר גרוע, לדעת שהולכת להיות סופה או לקבל אותה בהפתעה. בשיטה האחרונה אתה לפחות נהנה מזמן מוגבל בו אתה בטוח שהכל הולך להיות בסדר, וכאן אני כל הזמן עם הראש בעננים מנסה לנתח את התנועה ואת ההתרחשות. הבעיות יתחילו מחר בערב בכל מקרה, ועד אז יש קצת זמן.
באופן מפתיע וחריג לרעה, התחלתי להרגיש כאב ברגל השנייה הפעם, רגל שמאל, אותו כואב של השין ספלינט מרגל ימין. כאילו הדלקת לא הספיקה להתרפא ברגל אחת, והופ מתחילות בעיות ברגל השנייה. אז, זה רק הולך להחמיר. לפחות עכשיו אני מודע לבעיה ויודע מה הגבול ומה לעשות. אני קצת מתבאס כי אני יודע איזה כאבים צפויים לי וזה נורא. כבר עכשיו זה כואב מאוד.
אני מנסה ללכת קצת שונה, במקום שהרגל תקרוס על העקב, שתקרוס בקשת הרגל, וככה למנוע מהשריר הכואב להימתח. אבל ההליכה ככה קשה ומעצבנת ואני לא מצליח להקפיד.
לקראת חמש אני רואה שהתכנון שלי לעשות 20 מיילים לא הולך לקרות. וגם עם הכאב הזה בכלל. זה לא טוב, כי בתכנון אני רוצה להגיע ביום שבת, יום הגשם, לביקתת יוריק, ועכשיו אני מוסיף ליום הזה עוד מיילים.
ואם נוסיף עוד טיפה באסה, באחד מהנחלים שהיה צריך לחצות לא שמתי לב וטבלתי חצי רגל בתוך מים קרים, וכל הרגל שלי עכשיו עם עוד סבתא איכסי כזה.
כשאני מגיע לנקודה שאני רוצה לסיים אני רואה 3 אוהלים שתפסו את כל השטח ואני בעצבים אומר שלום וממשיך. לרגע קצת פחדתי שאני הולך לעשות בסוף את העשרים מיילים לחניון הבאה, אך לכשראתי במרחק אגם ידעתי שליידו יהיה חניון לילה, ואכן כך היה.
ברקע כבר מתחילים להיראות עננים אפורים, ואני מקום את האוהל מתחת לעץ ברוש ענקי.
נראה שהלילה דווקא יהיה בסדר, או לפחות ככה אני מקווה.
שיהיה לילה טוב ממייל 2319, ליד אגם קראג.
בגלל שאני על הר ויורד גשם אין זמן להתעסק עם תמונות. יגיע אולי בהמשך.
אגב, היום (ה-29) לא הרגשתי דבר ברגליים, כאילו לא היה דבר מעולם. מוזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה