יום 92, ה-29 ליולי, תפנית

אחרי ארוחת בוקר בבית קפה של סעיד וואלי קניתי תה קר ושמתי אותו בבקבוק שתייה כדי שיהיה טעים בעליה הקשה.
איך שהתחלנו ללכת, נועם הטיל פצצה: "אני ממשיך לבד אחרי אשלנד" (העיירה הבאה). ככה, בלי הסברים, זה מה שהוא אמר. הייתי שמח אם הוא היה יכול להגיד את זה בארוחת הבוקר ושנוכל לדבר על זה, אבל הוא בחר שלא. אמרתי "אוקיי" והמשכתי ללכת. איזה מעליב. ככה? בכזו חוסר רגישות, ללא שיתוף בתהליך.. כאילו לא עברנו כלום ביחד.
המון דברים עברו לי בראש.. הרגשתי סחרחורת. אני חושב לעצמי-הוא הכין את הקרקע בוויכוח המיותר ההוא לפני כמה ימים, ומה שחשבתי היה נכון. הוא לא היה מניפולטיבי סתם, הוא הכין את הקרקע.
אחרי כמה דקות אני עוצר ושואל את הסיבה, והוא אומר שהוא פשוט רוצה את הלבד, שהוא יתכנן ויעשה הכל בלי עזרה שלי, לעשות הכל נטו בדרך שלו. שתהיה לו חוויה של לבד ולא של טיול עם עוד מישהו.
הנהנתי. לא היה לי ממש מה להגיד. "חבל, חשבתי שבנינו משהו, שהיה לנו טוב כל הסידור הזה", וכך זה נגמר. כעסתי על נועם שזה אנוכי אבל בעיקר כעסתי על עצמי, מצטער כמה שהשקעתי במערכת יחסים הזו ונתתי מעצמי הכל, על אף שידעתי שזה הימור..  אני מנסה להבין מנועם האם עשיתי משהו שהפריע לו, משהו ספציפי שגרם לו ככה לרצות לנתק את ההליכה, והוא אמר שלא. אני לא יודע אם להאמין. אולי הוא לא רוצה שארגיש רע עם עצמי .
התחלתי לחשוב על כל העתיד, פוחד וחושש קצת אבל מתרגש מהאפשרויות החדשות שנפתחו. אורגון זה מקום טוב ובטוח, שטוח יחסית, בלי סכנות ממשיות. אוכל ללכת שם מהר, להתחבר לאנשים חדשים. וושינגטון לעומת זאת מפחידה אותי ואני חושב שאחפש פרטנרים אחרים למקטע הזה.
ככל שהזמן עובר והעלייה שורפת את השרירים ברגליים, אני נרגע קצת.
אני מבין אותו, יורד לסוף דעתו, אבל מתקשה להתחבר לזה. אנחנו מאוד שונים, אני חושב, ברמה מנטלית אחרת. הקיצוניות של נועם מאוד מערערת, הרי רק לפני שבוע סגרנו כרטיס טיסה לאותו הזמן.. ושלחנו ציוד משותף שאין בו צורך חזרה הביתה. ופתאום כזה מהפך קיצוני. זה לא קל, למרות שאני יודע עד כמה הוא דיכוטומי. חשבתי שהיינו צוות נהדר, ושעמדנו בקשיים מספיק רציניים בשביל שנעמוד בכל מה שיגיע בעתיד בכבוד רב, אבל כנראה שהוא ראה את זה אחרת, וסדר העדיפויות שלו שונה.
ההרגשה בהמשך היום הייתה אצלי חמוצה. אני צריך להרפות ולשחרר, אני דוחק בעצמי. ואכן אחרי זמן מה אני מנסה להתגבר ולהפיק את המיטב מהזמן שנותר ביחד. היה לי כיף עם נועם וכן, מבחינתי זה להיפרד ממישהו קרוב שעברתי איתו את החוויות הכי משמעותיות בטיול.
זה עוד שיעור לחיים על הציפיות שלנו מאנשים אחרים, על השאיפות שלנו לעתיד.. היה כיף עם נועם, והייתי שמח להמשיך ללכת ביחד. אני מעדיף את הביחד, את הביטחון, את היכולת לדבר עברית על הצורך בלחוות את מה שנועם דיבר עליו. אבל אנחנו אנשים שונים, ואין לו צורך חברתי כמו שלי, וזה בסדר. אני מאחל לו בהצלחה ומקווה להמשיך ללכת איתו ביחד בהמשך, אולי בוושינגטון, אם ישנה דעתו. אני לא אתן לגאווה שלי למנוע ממני את זה. הדבר היחיד שעדיין מציק זה שחשבתי שמצאתי חבר חדש. אבל זה בסדר.
חוץ מזה השיחות והאווירה הייתה אחלה להמשך היום. החלטות קטנות זרמו בקלות רבה והיה וויב טוב. אני מרגיש שירדה משקולת רצינית מנועם, נראה שהוא שמר את זה הרבה בבטן וזו הסיבה כנראה שהוא היה רוגז וכועס בזמן האחרון. בשש וחצי סיימנו את היום אחרי 20 מיילים ויותר מ-2000 מטר עלייה. תודה לאל שהיום נגמר. ארשום על הכל עוד בהמשך. לילה טוב ממייל 1682.
ותראו.. מחר אני מגיע לאורגון, עובר 1700 מייל, ופתאום זה כבר לא מעניין. אבל תאחלו מזל טוב בכל אופן.

עמק סעיד מרחוק