יום 119, ה-30 באוגוסט - גשם

או פאק. אין לי כח לרשום על כל היום, אבל ירד גשם מארבע בלי הפסקה. עכשיו תשע, אני באוהל, בסדר סה"כ, ועדיין יורד גשם. לילה טוב.
---
עכשיו יש לי יותר זמן לרשום.
אז בסה"כ, תכננתי לעשות היום 12 מיילים לבקתת הרים ולישון בה את הלילה, במטרה להתחמק מהגשם הצפוי היום.
בשש וחצי אני וששת המטיילים האחרים הקצנו משינה טובה ויצאנו לדרך. זה היה מבדר מאוד לראות שבעה אנשים הולכים בתור, בקצב צבאי, על הפיסיטי, וכל אחד מדבר עם האחד שמאחוריו ואיכשהו כל התרגיל הזה עובד לא רע.
במהלך היום יש טפטופים לא משמעותיים בכלל ונראה שהיום טוב מאתמול.
באיזור 12 אנו מגיעים לבקתת ההרים ורואים שם 3 אנשים שבעצם התקבעו שם עם הסוסים ויש להם ממש כל מה שיש בבית, מגז ועד מיטות. אנחנו יושבים כולם להתחמם מול תנור העץ הגדול וההרגשה מדהימה.
כשעה אחר כך שאר החבר'ה התחילו לארוז לכיוון תזוזה. הסתכלתי החוצה ובאמת נראה שהמזג אוויר בסדר, ואם אצא עכשיו אגיע יותר מוקדם לסנוקוולומי ביום שני. אז כאן מתחילה ונגמרת הטעות של היום.
שמתי מעיל כי היה קר ויצאנו לדרך. די התפצלנו בגלל הבדלי קצב. אני ולטייל אחר הלכנו ביחד והשאר אני לא יודע בדיוק.
באיזור שלוש התחיל טפטוף שהפך למבול איום. השביל הפך לנחל, והנעל פשוט שחתה בבריכת בוץ בכל צעד.
המכנסי גשם שלי כשלו לחלוטין, וכאילו לא היה עלי שום הגנה בגפיים, ונספגתי לחלוטין. ככה זה כשאתה משקיע 30 שקל במכנסיים ומצפה מהם לעבוד כמו שצריך. משלמים על הבחירות שלנו.
משום מה אני לא מרגיש אומלל, אבל חולם על הרגע שבו אהיה בתוך האוהל, יבש, בתוך השק שינה, הולך לישון. המחשבה הזו חיממה אותי.
הבעיה שהגשם לא פסק לרגע. אני והבחור שהלך איתי חשבנו כמה פעמים לעצור, אבל כל הציוד היה נרטב אם היינו מקימים מחנה בכזה גשם. אז הלכנו, הלכנו, הלכנו, הלכנו ונהיה מאוחר. כבר רואים שהשמש שוקעת והגשם לא פוסק. במקום מסוים החלטתי שדי. ביקשתי מהחבר עזרה, הקמנו את האוהל שלי קצת בשלומיאליות אבל זה עבד, ואז גיליתי שהכיסוי גשם של התיק כשל גם הוא וכל התיק שלי עם הציוד היה רטוב. פאק. פאק. פאק.
אני זורק את כל הציוד הרטוב במרפסת של האוהל ומתפשט לחלוטין, מנסה למצוא משהו יבש. באופן קסם, הבגדי שינה שלי היו רק לחים, וזה היה בסדר גמור. אני יושב בתוך האוהל כשעה מסתכל על עצמי, צוחק מכמה שאני אומלל. אני אפילו לא יכול להכין ארוחת ערב כי יש עדיין מבול, במרפסת של האוהל כל הציוד פרוס, ואין לי מקום להדליק גזייה. אז אני מחליט לא להחליט, פותח את השק שינה שנשאר יבש כי הוא היה בשק אטום למים, ומסתכל על התקרה של האוהל.
פתאום אני שומע צלצול הודעה ומבין שיש בנקודה הספציפית הזו קליטה. אני מתקשר הביתה ומעדכן אותם בשידור חי במתרחש. נראה שהם מבינים שהמצב בסדר סה"כ ואין סכנה ממשית ולכן אפשר רק לצחוק על כל זה.
אחר כך אני חושב פרקטית מה לעשות.
אני שולח הודעה לפרנק, חבר שהלכתי איתו בדרום וניפגשתי איתו לא מזמן על השביל. לא מזמן שלחתי אליו את כל הציוד שחוזר איתי לארץ כי הוא הסכים לארח אותי בביתו ליד סיאטל לפני שאני חוזר. אני מסמס לו שהמצב שלי קצת עגום, ושואל אם הוא באיזור מחר. פרנק מחזיר לי הודעה שלא משנה איפה אני הוא יגיע אם צריך.
פרנק הסביר שהנקודה שאני בה מאוד מרוחקת ואין קליטה ושהנסיעה לוקחת כמה שעות, אז קבענו שאהיה בשעה מסוימת בנקודה מסוימת ואם הוא לא יגיע עד אותו פרק זמן אז הכביש היה חסום. קבענו בנקודה שרחוקה 10 מיילים לפני סנוקוולומי פס, ואגיע אליה מחר בבוקר צהריים.
אני לא יכול להסביר מה אני מרגיש, לשבת באוהל, כשחם לי, ויש מלאך אמיתי שם שהולך לעזוב את הכל, לנסוע יותר מ-200 ק"מ שחלק מרכזי מהם זה דרך אפר, בשביל להביא אליו הביתה מטייל שפגש לזמן מצומצם. זה משפיע מאוד ובאופן חריג, ואני מתרגש מאוד.
אני מקווה שהוא יצליח להגיע.
בכל אופן, אני הולך לישון בצל רוחות חזקות וגשם. קצת לפני תשע וחצי הוא פסק תודה לאל.
לילה טוב ממייל.. אין לי שמת של מושג.

כל הזמן ככה. עננים נמוכים

אומללים ביחד

גם למיול מגיע ביגוד תרמי

קסם שביל, רגע לפני שהדברים התחילו להסתבך

הנקודה שעצרתי בה לבסוף.