יום 120, ה-31 באוגוסט

קר. הכל רטוב. כל תנועה שלי מפילה גשם של טיפות מכל קצוות האוהל. כשעתיים אני מתקפל בשק שינה מנסה לברוח ממה שקורה.
אחרי כמה זמן אני מסיים לקפל את הכל בתוך שק אחד ודוחס הכל לתיק. אני לובש געטקס, פליז וכפפות. המראה בטוח מבדר, כל השאר רטוב..
אני יוצא לדרך לקראת הנקודה שקבעתי בה עם פרנק. לקראת הצהריים אני מגיע ומחזיק אצבעות שפרנק יצליח להגיע. כעבור כשעה אני רואה אותו מגיח עם הג'יפ הענקי ואני קופץ משמחה ומביא לו חיבוק דוב ענקי. הוא הגיע לכאן כדמות מלאך מבחינתי, אחד שבא להוציא אותי מהגיהינום ולהעביר אותי לגן עדן. המרחק מכאן לסונקוולומי פס  הוא מיילים בודדים, אבל הנסיעה מהשטח לכביש המהיר של סנוקוולאמי לקחה לבדה יותר מחצי שעה של פיתולים ודרכי עפר. אני הורשמתי מאוד מאיך שפרנק הצליח להגיע לחור הזה בקלות יחסית. חם באוטו שלו. פאק. אני עדיין לא מאמין שהוא כאן.
אנחנו מגיעים לדרך המהירה ואני מרגיש בטוח. הנסיעה שלקחה כשעתיים עברה במהירות בשיחה מהנה ובסגירת מעגלים. העיירה שפרנק גר בה נראת יוקרתית ואיכותית. הכל מסודר, נקי, כאילו תוכנן לפי מחשב. הבית שלו גדול ומרשים ותוך רגע נתן לי להרגיש בבית עם פחית גזוז. קיבלתי חדר ענקי משלי והתחלתי מיד לסדר את הדברים ולהעריך נזקים.
בשלב ראשון - מקלחת.
שלב שני - לשים את כל מה שצריך לכביסה בשק.
שלב שלישי - ליבש את הציוד הטכני בחוץ.
שלב רביעי - לאכול.
ככה זה היה, לאט לאט הכל חזר למסלולו. התיק, השק שינה, שקי האחסון, הכל נכנס למייבש ויצא כחדש כמו קסם. איזה כיף.
בשלב האחרון ניקיתי את הנעליים וזה סגר סופית את החזרה לשגרה שלי. זהו, אני בנאדם חדש.
אני יושב לאכול המבוגרים טעימים עם פרנק וננסי, אשתו, ושומע סיפורים מרהיבים על המון נוסעים והם שומעים ממני על העולם שלי. אנחנו רחוקים אולי אלפי מיילים, אבל מנטלית אנחנו קרובים. אחרי התענוג הזה פרנק לקח אותי לחנות ציוד טיולים שם קניתי מכנס גשם חדש דנדש מחומר סופר איכותי. אני מקווה שהוא יחזיק כראוי את הסוף המסלול וישאיר אותי יבש כמה שיותר.
כשחזרתי לארוחת הערב היה נהדר כרגיל אך הייתי סחוט מעייפות. איזה יום, איזה שינוי, איזה אושר. איזה מדהים שיש אנשים כאלה בעולם.
לילה טוב מהבית של פרנק.