יום 63, גשם בלגן, ה-26 ביוני

אמצע הלילה. גשם קל מטפטף על האוהל ואני ישן מצויין. המזרן לא התפנצ'ר הודות לטיפול שעשיתי לו אתמול. שש בבוקר. עדיין גשם. אני תוהה איך יראה היום. אני יוצא לעשות פיפי באופן חפוז ורואה ענן ענק יושב מעלינו. מערכת רצינית בלחץ נמוך נמצאת בעמק שלנו ואני ממש מקווה שהיא תחלוף באחד מן האוכפים שנעבור.
אני עושה את כל מה שאני יכול בתוך האוהל כדי לא להירטב - שם בגדי טיולים, אוכל, ואפילו מקפל את האוהל. רגע לפני שנצא לדרך אני יוצא ומנגב את המים הרבים ודוחף הכל לתיק. אנו יוצאים לדרך, שנינו עם מעילי גשם, וחמש דקות לאחר מכן מתחיל גשם. והוא. לא. נגמר. 6 שעות של הליכה נוראית וקשה בגשם וברוח קרה. יש פשוט ענן שאנחנו הולכים בו והמים חודרים לכל מקום. במצבים מסוימים אני משתדל שלא לקפל את ידי בשביל להשתמש במקלות הליכה כדי לא ליצור חיכוך בעור המיוזע. הזיעה קרה וזה כואב. הנעליים ספוגות וכך גם המכנסיים. בעצם הכל מים וזה כל כך לא כיף. אנחנו לא עוצרים לאורך כל היום בגלל שזה קר מידי לעצור, חייבים להתחמם מההליכה.
הרגשתי רע כל כך והייתי אומלל. האצבעות שלי קפואות וכל פעולה קטנה כמו לפתוח ריצ'רץ לקחה לי דקות ארוכות.
לקראת הצהריים אני מציע לנועם לנסות ולקחת טרמפ בסוף היום כדי להגיע לעיירה נידחת בשם מרקיוויל. נועם זורם ושנינו מקווים שנצליח. אנחנו רוצים לישון מתחת לקורת גג וליבש את עצמנו ואת הציוד.
לקראת ארבע אני מרגיש סחוט מעייפות. אין לי כח לכלום. בחמש אני פוגש שוב את נועם בכביש שממנו אמורים לקחת טרמפ. אז קוראים לזה דרך מהירה, אבל מדובר בכביש צדדי נידח עם נתיב אחד ואין שום תנועה. כבר התחלנו למלא מים כדי למצוא חניון לילה, ולפתע אני שומע רכב. אני מסמן להם נואשות, והם עוצרים. אחרי סמול טוק הם הסכימו לקחת אותנו. הרכב היחיד שעבר פה. איזה טירוף!
העיירה המדוברת רחוקה מאוד יחסית מהשביל. כשאנחנו מגיעים אנו רואים לפנינו מקום שכולו רחוב אחד באורך פחות ממאה מטר. מה שיש פה הוא חנות, מסעדה, בר ומוטל.
אנו מנסים למצוא חדר במוטל ובינתיים יושבים בבר. אחרי רגע המקומיים הבודדים מזהים אותנו והם צוהלים משמחה לראות מטיילי פיסיטי שמגיעים לכאן. הם אומרים שהם יעשו הכל כדי למצוא לנו מקום חם לישון בו.
הם הולכים פיזית לקרוא לסנדי, בעלת המוטל המקומי, כדי שתעזור לנו. סנדי היא לא פחות מאישה אדירה שעושה הכל בשבילנו. המוטל שלה מלא אבל באופן פלא עשתה סידור כלשהו ומצאה לנו חדר עם 2 מיטות ב50 דולר ללילה לשנינו. היא מציעה לקחת את הבגדים שלנו ולשים אותם במכונת כביסה הפרטית שלה וגם מפנקת אותנו בשתייה קלה. כל מה שהיינו צריכים היא עזרה לנו. איזה עיירה כיפית!!!
בערב אכלנו במסעדה שהייתה סופר מוצלחת ולא יקרה מידי.
אז, קשה לסכם את היום. אבל שורה תחתונה, כל הציוד שלנו יבש, ואנחנו ישנים בחדר במוטל בחור נידח ומדהים.
לילה טוב ממירקוויל.

זו בערך כל העירה

החדר

עם המכנסיים של בעלת האכסניה סנדי

לא כיף