לילה קר, יותר מאתמול. אני שם את ההארד של (מעיל מטפסים אטום רוח וגשם על כל איזור הרגליים בשביל שרוח קרה ו או איבוד חום יקרו שם. אני מרגיש את הכאב עוד כל הלילה אך אינו צורם כאשר איני דורך עליה. בבוקר גיליתי המון דברים קפואים, ממים ועד גרביים. נראה שהיום אכן היה קר יותר, וגם הרגשתי את זה בלילה. ישנתי עם כל השכבות החמות ומידי פעם גל קור חדר את המערכת. להערכתי מדובר במינוס חמש מעלות בערך.
אני קם ועדיין מרגיש את הכאב. אני מתארגן היום משום מה מהר, דוחף אוכל ולוקח 3 כדורי אדוויל. בשבע וחצי אנחנו יוצאים וממש היה אפשר להרגיש מידי הכדורים מתחילים להשפיע. אנחנו צריכים לעשות 13 מייל מהמחנה עד לנקודה הגבוהה ביותר על הפיסיטי, פוסטר פס. כל פעם שאני חושב על זה עובר בי פחד - אנחנו נגיע לשם במקרה הטוב בשלוש בצהריים, ויש שם שלג, ותנאים קשים ותוואי סלעי שמסוכן לי לרגל. הקצב ממשיך להיות איטי מהממוצע הפעם גם בגללי.
לקראת הצהריים גילינו שפורסטר פס שתמיד חשבנו שהוא - אינו הפס שלנו. אנחנו במשך מספר ימים רואים אותו מרחוק משכנעים אחד את השני שזה הפס וברגע אחד זה מתנפץ. הקלה מסוימת הרגשנו כי הפס "החדש" נראה פחות מושלג ומפחיד. אנחנו מתקרבים לפס והשלג מתחיל להיראות ולהיות מורגש. הוא רך מאוד בגלל השעה המאוחרת שהגענו, ובמשך המון זמן נאבקנו'למצוא את השביל בין כל הסלעים והשלג. בשלב מסוים פתחתי גיפיאס וניווטתי את נועם ויאיר לראש הפס. בשביל לדלג על שדות השלג טיפסנו על סלעים ואני מבוהל להרוג לי את הרגל סופית. בדרך אנו פוגשים שתי טיילות בגילי בערך שירדו מהפס. הן מספרות שיש כמות שלג גדולה מאוד בצד הצפוני, אך שנצליח לעשות זאת. הן הכינו אותנו לכך שיהיה לנו הרבה פוסט הול (אתה דורך על שלג שנראה יציב, אך הוא חלול מבפנים כך שאתה פשוט נופל מסנטימטר ועד חצי גוף).
אני אומר תודה ושוב דואג. אני מסתכל למעלה תוהה איך מטפסים את החרא הזה. אחרי הרבה זמן, באיזור שעה ארבע אנחנו מגיעים לפורסטר פס. סיפוק ענק. אך אם חשבנו שהקשה מאחורינו, טעות מרה בפינו. אחרי כל עלייה לאוכף יש את הירידה מהאוכף, ומכיוון שאנחנו מגיעים מדרום לצפון יש פי כמה יותר שלג בצד הצפוני. הכל לבן לחלוטין, גם האגמים קפואים. אני תוהה לכמה רגעים, מצלם תמונה, ושם על הרגליים את המיקרוספייקס (ברזלים שמתווספים על הנעל), לובש את החותלות שלג, ומרכיב התקן שלג למקלות ההליכה שלי. אני כרגיל יוצא בראש ונועם ויאיר מאחורי. אני יורד די מהר, מפחד ליפול במדרון הלבן. מידי פעם עוברים בסלעים והן סוג של אי בלב אוקיינוס. הבעיה שהרבה פעמים לפני סלעים או אדמה יש פוטנציאל לפוסט - הולינג עצבני.
בשלג אפשר לראות מסלול שאנשים שלפנינו עשו. יש לכך חשיבות אדירה - אנחנו יודעים לאן ללכת ומה האזימוט הכללי.
אחרי המון זמן וחיפושים אני מוצא לבסוף את השביל שלנו. אני מוריד את המיקרוספייקס, ואנחנו מתחילים בירידה אל העמק.
אין כאן תיאור של כמה מסוכן זה לעלות לפס בגובה של מעל 4000 מטר אחר הצהריים. אבל זה ממש לא לבעלי לב חלש. זה היה מסוכן, מפחיד, מאתגר ומאוד מספק. אני הייתי מוכן לוותר על התענוג למאוד הנופים המטורפים שנשקפים. שווה לחכות עוד שבועיים, לאמצע יוני, בשביל להיכנס לסיירה ולזכות בהליכה עם פחות שלג ופחות ניווט. בצד הצפוני יש שלג לאורך רוב הירידה. בשעה שבע וחצי בערך אנחנו מגיעים למחנה אחרי 15 מיילים מורתי עצבים.
הרגל שלי לאורך כל היום כאבה באופן מינורי יחסית. האדוויל וכמות השלג בנעל עזרו לי להמשיך ללכת. העובדה שאין לי יותר מידי ברירה ושאני חייב להמשיך ללכת לא משנה כמה כואב תמיד הדהדה בראש. זכיתי בפרס שאני יודע עכשיו שמחר אגיע לאוניון וואלי, ומשם אגיע לעיירה לון פיין.
אני מסוגל לכתוב עוד מיליון מילים על היום, אבל תשע וחצי ואני הרוג מעייפות. לילה טוב מחניון הלילה במייל 784, מעל הנחל הענק.
Posted via Blogaway
תגובה 1:
טוב לפחות זה נראה שיש לך את כל הציוד שצריך... אבל איזה תנאים פסיכיים!
לא הגיע הזמן לתכנן כמה ימי מנוחה? כדי לא להעמיס על הרגל יותר מידי?
הוסף רשומת תגובה