מאזור ארבע בבוקר אני ער משום מה ומחמש וחצי מתחיל עם קיפול הבית. אנו יוצאים לדרך בשש וחצי בתקווה שהאוכף מיור יהיה פשוט ונגיע לנקודת הסיום בזמן. בתכנית יש לעלות לאוכף, לרדת ממנו לאורך יותר מ-1000 מטר, לחצות נהר (נחל) בשם אבולושין שנחשב לקשה ומסוכן ולאחר מכן להמשיך שני מייל קדימה.
העלייה לאוכף מתישה בצורה חריגה. השלג נגלה כלפחות מייל וחצי משיא הגובה ואין שביל ברור ללכת בו. עוד פעם צריך לנווט בעזרת רוג'ומים של אנשים שעשו לפנינו, לפתוח מפה ולתת אזימוט כללי, ולהצביע על דרכים וצעדים שאנשים עשו בשלג לפנינו.
העלייה לקחה המון זמן. זה לא קל. וכל צעד אתה חושש אולי מדובר בשלג רך ואני הולך ליפול פנימה. העלייה לאוכף מתבררת כקשה ביותר שעשיתי עד עכשיו. אחרי מאבק של שלוש שעות אנו מגיעים לאוכף מיור ובו יש בקתת מיור. אנו בגובה 3600 מטר וזו כנראה הנקודה הכי גבוהה שנהיה בה עד קנדה. זה נותן סיפוק מסויים. מלמעלה מתחילה הירידה והיא קשה מנשוא. השלג בשעה תשע רך מספיק לגרום לי ליפול לתוכו בכל צעד. דמיינו : יש שלג. נראה יציב. אתה דורך ואתה חושב שהכל בסדר אבל אחרי שנייה אתה שוקע כ-30 סנטימטר לתוכו. חזור על הפעולה בכל לצד.
אז כן, הירידה הייתה מתישה ועמוסה בשלג גם כן. אני מותש כבר לגמרי ורק הנוף היפה משכיח קצת את הכאב. לקראת סוף הירידה, כשמצאתי סוף סוף את השביל, אני מחייך ואומר לעצמי: די, זה נגמר.
מיור היה האוכף המשמעותי האחרון בסיירה. כמויות השלג והקושי הפיזי יהיו מעטה (בתקווה) נחלת העבר לפחות עד וושינגטון. זו הקלה גדולה.
המשך היום היה קל וכיפי ונכנסתי למצב שיוט. ברקע האזנתי לפרופסור הר סגור שהסביר על האשמה הקולקטיבית של האומה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. תוך כדי חשבתי על רעיון נחמד לעבודה במדעי המדינה (או יחסים בין לאומיים): במידה ואובמה היה נשיא ארה"ב בזמן משבר הטילים בקובה, איך היה פועל? או איך אמריקה הייתה נראת בשונה מאיך שנראתה אחרי טיפולו של קנדי בנושא.
בכל אופן, לקראת אחר הצהריים הגענו לנחל אבולושין שיש לחצות. מדובר בנחל שאני קורא לו נהר ברוחב של 15 מטר ונע בעוצמה חזקה. המים הגיעו לי קצת מעבר לברכיים בזכות נקודת חצייה מוצלחת ורודה יחסית.
לקראת סוף היום, לאחר חציית נחל אבולושין הענק אנו שומעים רעם חזק. מלמעלה ענק שחור ענק מקיף את האיזור. אנו מגיעים לנקודת הסיום ותוהים האם להמשיך. אני בעד להמשיך בשביל לקצר את סוף המקטע ונועם ויאיר בעד לעצור. קצת מבואס מההחלטה אני משלים איתה בגלל מה שהיה שלשום (או 3 ימים?) בכל אופן אני מקים את האוהל בזריזות, מתארגן על הדברים, נועם מרתיח מים לארוחת הערב וכמה שניות אחרי מתחיל לרדת גשם. ואני באוהל. ויש לי ארוחה חמה ביד. ואני יבש. וואו. טירוף. כנראה שמשתלם ללמוד מטעויות. יכולנו כולנו להיות רטובים וכעוסים לו היינו ממשיכים קדימה בגללי.
מיד אחרי ארוחת הערב שלי, עוף בטריאקי עם אורז, אני חופר בור קטן במרפסת של האוהל, מצחצח את שיני, זורק את מה שבפה פנימה וסוגר את הבור. מיד לאחר מכן אני אוזר כח, שם מעיל גשם, עושה פיפי של לילה וזורק את הפחית דובים הרחק מהמחנה.
קשה לתאר במילים את הסיטואציה, בחיי. ברקע טיפות כבדות נופלות על האוהל לצד קול הנהר שזורם בעצמה, הריח של גשם טרי עם אפר שעף ברוח, מחוץ לאוהל הכל אפור והשעה שבע בערב (לפחות עוד שעה וחצי של אור).
להגיד על ההרגשה שאתה בתוך השק שינה, יבש וחם שהיא מדהימה ומושלמת זה לחלוטין אנדר סטייטמנט. זה.. אין מילים לתאר. רק שהלילה יעבור בשלום.
לילה טוב מייל 852 בערך.
2 תגובות:
למתוק שלי! אנו ממשיכים לקרוא בשקיקה כל מילה שאתה כותב. כל כך מרגש ויפה. נכנסים למסלול שלך המרתק, מרגש, מפחיד, לא תמיד מבינים איך אתה שורד בתנאים הללו, וחושבים "מה זה אמיתי"?
שמחים על כל קשר איתך ובמיוחד כששומעים את קולך המתוק! הנופים היפים הללו, נופי בראשית יפים כל כך, נקיים ומרטיטים את הלב.שמחה שלך יש חלק במראות הללו ותודה שאתה משתף אותנו בהם... לא ראיתי תמונות שלך עם יאיר ונועם, תצלם לפני שיאיר ייסע.מקווה שהקשה כבר מאחורייך תיקח בחשבון את שינוי הנופים.... מקווה שתעשו עצירת אתנחתא יותר גדולות, בבקשה!!!
אוהבים ומתגעגעים אמא ואבא.
עידן היקר, התמכרתי. פותחת כל יום לבדוק אם יש משהו. מקנאה בך (קנאה טובה) ובעיקר מפרגנת מעומק ליבי. מרגש, גם האומץ לעשות את המסלול, גם האנושיות הרבה בה אתה נוהג בכל החלטה!
נשיקות וחיבוק, רוזה
הוסף רשומת תגובה