הבדל טמפרטורות רציני היה בין העת שנכנסתי לשק שינה לבין עשרות הפעמים שהתעוררתי בלילה. התעוררתי כל פעם כי ירד האוויר במזרון שלי. תהיתי אם מדובר בפנצ'ר אבל עדיין אשאר בטענה שהיה אוויר חם תחילה בתוכו ובגלל הקור האוויר התכווץ וגרם לזה שהלחץ ירד. בכל מקרה זה גרם לכך שהיה לי קר מתחת הרבה זמן מהלילה.
בבוקר היה עדיין קריר כמו בשאר הימים. היום הולך להיות קל פיזית, ירידה בהתחלה והליכה מישורית עד טוואלאמי מידווס.
טוואלאמי הוא איזור תיירותי ובסיס יציאה לטיולים ביוסמיטי פארק. עם הגענו התרגשותי גאתה והייתי סקרן לגלות מה קורה שם. הדבר הראשון שאני עושה הוא להתקשר למרכז התיירות ומבקש להיכנס להגרלה בה הזוכים מקבלים אישור עלייה וטיפוס לחצי כיפה (האלפ דומ), אחת הנקודות הכי מפורסמות בפארק. אני בעצמי זוכר איך צילמתי את החצי כיפה בהתלהבות לפני יותר משש שנים. הפעם אגיע מהצד השני בניסיון לטפס לקצה. אחרי תשלום של 7 דולר נכנסתי להגרלה בשביל 3 כרטיסים ליום שישי.
אחר כך הלכנו יחד לחנות, סניף הדואר והקיוסק של טוואלאמי, כולם באותו בניין בד לבן.
דבר ראשון שעשיתי שם הוא להיכנס לתור לקפיטריה בשביל להזמין אוכל. חשבתי לאכול המבורגר כמובן אבל אז הטבח הוציא את המיוחדת של היום וזכיתי בסנוויץ' חיטה מלאה עם עוף וירקות מוקפצים. על הדרך הבאתי לנועם ויאיר המבורגרים צמחוניים. בעודי מנסה לקבל את החבילה שלי בסניף דואר, אני מגלה שהיא בכלל לא שם. החבילה. לא. שם.
אספקה של חמישה ימים פשוט נעלמה ברגע. מסתבר שהדואר המפגר השאיר אותה בעמק יוסמיטי, ואנחנו נגיע לשם רק עוד יומיים..
זה ביאס אותי רצח. ממש רציתי את הדברים שהיו בפנים. היו הרבה חיזוקים מוראלים בדמות אוכל בפנים ואני צריך את זה.
בדיכאון משהו קניתי אספקה בחנות המקומית שהייתה ממש מצוינת אך מעט יקרה. יש בה באמת כל מה שצריך למטייל פיסיטי מצוי.
לארוחת הערב של היום, שתהיה 5 מייל בהמשך על השביל, קניתי המבורגר כפול ארוז מהקפיטריה.
התכנית שלנו ליוסמיטי היא כזו: היום להמשיך כ5 מייל, מחר לעלות לקלאוד רסט (נקודה המשקיפה מהצד המזרחי על כל העמק) ולרדת ממנו, ולישון כמה מיילים לפני האלפ דומ, מחרתיים לטפס על האלפ דומ ולרדת לעמק המפורסם שם ניקח אוטובוס חזרה לטוואלאמי.
אנחנו יוצאים לדרך ואני מרגיש משהו ענק מתהפך לי בבטן ובלב, אני נזכר בטיול שאני הורי ואחי עשינו כאן ופרץ געגוע שהיה נצור בי בתקופה האחרונה נורה במהירות מעיניי. אני מתגעגע הביתה וקשה לי. אני ממש מרגיש שזו נקודת שבירה קשה ומסוכנת ומחשבות רצות בי בלי סוף. המרחק הזה מהבית, מהמיטה החמה שלי, מההגנה והביטחון אי קץ שיש בארץ, מהאוכל המבושל הטרי והאמיתי של אימי, מהשיחות המאתגרות עם אחי, מכל דבר קטן ביום חולין שולי ורגיל.. זה קשה כל כך ואין לי מילים לתאר את גודל המשקולת והמכשול המנטלי שהרגשות האלו גורמים לי בכל צעד.
אני מטפס בשביל ובאוזניי מתנגנים שירי ארץ ישראל המעוררים המון זיכרונות. אני יושב רגע בצד, לבד, עיניי אדומות ואפי מנוזל, ואומר לעצמי שאני צריך להיות חזק, ולו רק בשביל עצמי. אני משנה פאזה ומוזיקה, ושיר נבואי קוסמי עליז רומז לי לא לפחד, ולהמשיך בדרכי. אנחנו עוצרים לחניון הלילה בלב פארק יוסמיטי, אני אוכל את ההמבורגר היבש והבינוני שלי, מקים אוהל ובשמונה הולך לישון.
לילה טוב מיוסמיטי פארק ליד אגמי הקתדרלה.
נ. ב, הלוואי ולא יעבור פה דב בלילה.
Posted via Blogaway
תגובה 1:
חיים שלי, גם אנחנו מתגעגעים אליך ומאידך מחזקים אותך במסע המדהים שאתה עובר.
מה שלום הרגל שלך? ומה עם מנוחה?
תקנה לך מעיל חם ואל תתמהמה, לא יתכן שתמשיך לסבול. נראה לי שתצטרך ציוד חדש.אנחנו נעזור.
כולנו פה איתך חושבים עליך ואוהבים אותך הכי בעולם. חיבוק ונשיקות בן יקר ואהוב שלי!
הוסף רשומת תגובה