קרררר. אני שוב לא מצליח למצוא את התנוחה המושלמת לשינה ערבה.
בשעה חמש התעוררנו כולנו לקראת העלייה לוויטני. היה מתחת לאפס, אולי מינוס שלוש אולי ארבע. אני עם כל השכבות שלי מנסה לתמרן קיפול שק שינה ומזרון.
בשש וקצת יצאנו לדרך. ההליכה מתגלה מהר מאוד כיפיפיה אמיתית, הכי מרשימה עד עכשיו. אגמים פרוסים לצד עצים וחיות בר. עד מהרה אנחנו עוזבים את קו העצים לעבר אגם גיטרה (שמו מפני צורתו). אנחנו מנסים להתחמם ועד מהרה פוגשים שלג ומתחילים לטפס. אני מרגיש מצויין מאוד יחסית לגבהים שאני מטפס במהירות. בגובה 4000 מטר אני כבר חצי דרך שם. אני נהנה מאוד מהעלייה והגוף שלי מרגיש בהרמוניה. אני עוקף המון מטיילים אחרים, מצלם תמונות וממשיך הלאה. לאורך העלייה היו קטעי שלג והשתמשתי בתוסף השלג לנעליים בשביל לעבור אותם בבטחה. זה היה משתלם.
לפני ההעפלה לפסגה נשקף נוף מטריף של הסיירה נוואדה. הרים מושלגים, אגמים קפואים, עצים עצומים, ובצד השני מדבר לכל דבר. אני מתרגש מאוד ועוד רגע אני בפסגה. אני אוכל צהריים ואחרי חצי שעה נועם ויאיר מגיעים. מצלמים, נהנים ובשעה אחת בערך מתחילים לרדת חזרה. כעשרים דקות לאחר הירידה אני מעקם בעוצמה את הקרסול, ואני כמעט משותק לדקה או שתיים. אני רואה שאף אחד שם לב ליבבה שהוצאתי מיפי. אני ממשיך לרדת כאילו דבר לא קרה. לאחר כחצי דרך מהירידה אני פוגע שוב, באותה תנועה, בקרסול השמאלי שלי. הפעם זה לא היה סלחני בכלל. אני צולע לחלוטין, דמעות בעיניי מכאב עז, ואני לא מצליח לצעוד על הרגל הימינית. אני אובד עצות ויאיר ברגע לוקח את המשקל מהגב ואני נח לכמה דקות. תסריטים קשים עוברים לי בראש: ללחוץ על המכשיר חילוץ כדי שיבואו לקחת אותי לבית חולים: אולי יש לי שבר, ואולי מדובר באחד מהרגעים האחרונים שלי על המסלול. אני ממשיך לצלוע, מקפץ על רגל שמאל, ודמעות זולגות בכאב מנטלי ופיזי כאחד. מה אעשה? לפתע אני חושב על מה היה קורה לו הייתי לבד, וליבי נדם לרגע. אולי מדובר בכאב הכי נורא שהיה לי, אבל במזל כל כך גדול נועם ויאיר לידי. אין לכם מושג כמה שזה היה משמעותי עבורי. רק בשבילם ניסיתי לסחוב כמה שיותר ולהגיע לחניון הלילה האחרון בו ישנו אתמול. הכאב לא עובר ורק גובר ואני מרגיש שהעצם בין הקרסול לזרת עושה את כל הבעיות. אני מרגיש אבוד,מכאן לעיירה הבאה יש 30 מיילים קשים, איך אעשה את זה?!
אני לוקח מספר אדווילים להפיג את הכאב ואחרי הליכה של מספר שעות שאמורה לקחת שעה הגענו למחנה. אני טובל את הרגל בנהר הקפוא למשך חצי שעה וזה עוזר לכאב. הכל איטי לי עכשיו, וקר פה כל כך. אני מקווה שמחר ישתפר. אני לא יודע איך יראה מחר.
לילה טוב שוב מהחניון לילה בקראב טרי מידווס.
Posted via Blogaway
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה