אני חושב שכבר התרגלתי למזרון מפונצ'ר אבל עדיין לא לקור שנובע מכך. המזרון שקניתי ושמתי מתחתיו עוזר קצת, אולי רק באופן פסיכולוגי. בשבע וחצי יצאנו לאחד הימים הקשים פיזית על השביל. כמה דקות אחרי ההתחלה עלינו כ-500 מטר תלולים וארוכים שבסופם הרגשתי עייף כמה אחרי יום שלם. בניסיון לגמור עם היום מהר עצרנו מעט והתקדמנו יחסית מהר אבל נשרפנו כבר בחצי היום. הרגליים שלי עייפות, כואבות ורוצות מנוחה. בכל עצירה היתושים לא נתנו לנו מנוח והיינו צריכים לנוע בשביל לא להיעקץ. זה כאילו הסיירה לא מאפשרת לך לעצור, כל הזמן להיות בתנועה.
היום ממשיך ואני בקושי סוחב. קשה לי מאוד. אני שותה כמויות גדולות מאוד יחסית של מים, מעל 3 ליטר, ולא מרגיש רווה אף פעם. זה מציק. לפחות עם האוכל הייתי בסדר גמור והאובקדו שסחבתי היה טעים להפליא.
אני ונועם מסיימים גמורים את היום אחרי 22 מייל ו-2000 מטר עליה וירידה. אנחנו לא מתנחמים כי כל הימים עד לייק טהוא עוד כשבוע יהיו כאלה. נוראי.
אחרי ששטפתי את הרגליים באגם ואכלתי ארוחת ערב (שקית קנור עם אורז, בקר מיובש ותערובת תפו"א ולקינוח חטיף אנרגיה) נכנסתי לאוהל כמו אחרי יום מלחמה. טוב נו. העיקר נגמר.
לילה טוב מחניון הלילה ליד הנחל במייל 978.
יום שלישי, 24 ביוני 2014
יום 59, יום 23 בסיירה, 22 ביוני
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה 1:
עידן היקר,
נשום עמוק.
נראה שכוחות הנפש שלך הם שעוזרים לך להתמודד עם הקור, היתושים וכאבי הרגליים.
חזק ואמץ!
חני
הוסף רשומת תגובה