לילה חם עבר על כוחותינו. החניון לילה היה למרגלות האלפ דומ ביוסמיטי במקום מוגן היטב. אני מתעורר בעצלתיים, מתחיל לקפל ולפרק את הבית הקטן שלי. נועם ויאיר משאירים ציוד בחניון בשביל לעלות להאלפ דומ עם משקל נמוך, ואילו אני, שיורד לעמק ומוותר על החוויה, אורז הכל פנימה. אנו נפרדים ואני יוצא לדרכי. הדרך יורדת בתלילות ואני מתרשם מכל עשרות המטיילי יום שאני פוגש בדרך על הרצון והכח שהם משקיעים בטיפוס הקשה הזה. לקראת שמונה וחצי אני מגיע למפל נוודה המדהים.
אחר כך אני ממשיך לרדת ובתשע וחצי מסיים את הירידה ובעצם את המסלול של היום שארך שישה וחצי מיילים.
בעודי טופס אוטובוס ליוסמיטי וילג' (הנקודה המרכזית של הפרק איפה שהחנות) אני מתחיל להיזכר בכל המקומות שהייתי בהם עם משפחתי. זה ממש מרגש. אני רואה את מפל יוסמיטי העליון והמדהים וממש זוכר את הזוית של התמונה ואת הנקודה שביקשתי בה מאבי לעצור את הרכב לצלם.
המבט אחורה היה מוטיב מרכזי היום. אני שואל הרבה שאלות את עצמי: מה הייתה הנקודה שבה השתנתי והתבגרתי ככה? מה אותו ילד ראה בעיניים שלו, אז, כשנסע ברכב בו אבי נהג? מה הרגשתי אז? הייתי סקרן מהלא נודע? מה חשבתי על ההרים מסביב?
זה לא נגמר. נאבקתי הרבה זמן לנסות להיזכר מי הייתי, אבל אני זוכר רק סיטואציות, ולא מחשבות ורגשות. כואב הגעגוע פתאום. דבר אחד בטוח, כל כך נהנתי אז. כל כך. כל כך. כל כך.
לקראת אחת אני מתחיל לתהות איפה נועם ויאיר. אני קונה לי כוס שתייה וממלא אותה מספר רב של פעמים. בסופר המקומי קניתי חומוס, שוקו וקצת לחם.
כשהגיע שלוש וראיתי שנועם ויאיר לא באופק ואין שיחה, החלטתי לקנות את האספקה להמשך השבוע ולנסות ולעשות צ'ק אין בבית האירוח בקאריס ווילג'.
בגלל שאיני יאיר (מי שהזמין את המקום) התייבשתי שעתיים עד שהחבר'ה הגיחו לפתע.
החדר, או האוהל ליתר דיוק, חמים ונעים. על אף המחיר המופקע בטירוף אני מרגיש שזה היה צעד ממממממש טוב. באמת טוב. אני צריך את המיטה החמה (והלא מתפנצ'רת), את המקלחת, את הכביסה..
ההרגשה שלי בפנים, בלב, כבדה בימים האחרונים ואני צריך את החיזוקים האלו, את ההרגשה של הבית על אף שאני רחוק ממנו אלפי מיילים.
היום יהיה הלילה האחרון עם יאיר. מחר בשמונה אני ונועם ניקח אוטובוס חזרה לטוואלאמי מידווס ולפיסיטי בעוד הוא נוסע ללוס אנג'לס הביתה.
יש בי המון רגשות מעורבים, מצד אחד היה לא קל להוריד הילוך וקצב בהליכה ומצד שני הוא הוסיף המון ליום יום, ושמחתי ממש שהיה איתנו. יאיר איזן לי ולנועם את ההליכה בסיירה ואני חושב שבלעדיו דברים היו נראים אחרת, לרעה. מצד שלישי, העזיבה שלו מכריזה שאני חוזר לאותו פיסיטי, ומתחיל בעזיבה של הסיירה הגבוהה (סיום רשמי בעוד 4 ימים). בכל אופן, היה תענוג עם יאיר. מקווה שהחזרה שלו הבייתה תהיה חלקה.
אני יושב עכשיו באוהל, כותב את המילים בעוד נועם ויאיר דואגים לכביסה. הציוד שלי פרוס על המיטה, וחם ונעים לי. לפעמים אני חושב שלא מגיע לי כל הטוב הזה, ורגע אחר כך מבין שזו החלטה שלי מה אני חושב ומרגיש. אז כן. מגיע לי. אני הולך את הפיסיטי בשביל עצמי. בשביל האושר שלי. שלי. ורק שלי. וכל עוד יש לי בית ומשפחה שנותנים לי את כל הביטחונות שאני צריך, אעשה כל מה שהלב שלי מצווה לעשות, בלי לחשוב רגע אחורה. בלי לצעוד צעד אחד אחורה.
לילה טוב מאוהל 315 בקארי וילג' בפאר נראות קבינות בקארי וילג'ק יוסמיטי.
סיימתי את הג'יי אמ טי!
בכמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה