כל הלילה נשבו רוחות עזות וקרות אך היה לי חם. הייתי עם כל השכבות עלי (וכתוצאה מכך הכרית שלי הייתה צנועה הלילה). קצת לפני שהתעוררתי שמתי לב שיש נקודה קרה לאורך החזה שלי. בדקתי את העניין וגיליתי שבנקודה הזו אין כמעט פוך. השק שינה שלי, או ליתר דיוק השמיכה שלי (אין כובע ואין חלק תחתון לשק שינה) בנויה בצורה שהפוך יכול לזוז לאורך ולרוחב. יכול להיות שבמהלך הדחיסות הרבות בכל בוקר לשק אחסון שלו הפוך זז. בכל אופן הזזתי קצת פוך חזרה.
אחרי חפירות לא מוסברות על השק שינה אפשר לחזור לשביל.
הבוקר היה קר והרוח הייתה ערה מאוד. אני יוצא לדרך עם הפליז והכפפות החמות ומתקדם מהר בשביל להתחמם.
היום נעבור 16 מיילים ונעלה על אוכף דונהיו שבין היתר מסמן את הכניסה ליוסמיטי וגם אוכף אחד לפני האחרון בסיירה הגבוהה (סונורה האחרון).
במהלך היום אני מסובב שוב את הקרסול והכאבים האלה פשוט הורגים. זה חד וכואב בעוצמה מדהימה והעיקר שזה מרפה אחרי כחצי שעה. כל שאר היום העיניים שלי מסתכלות על האדמה, מוודאות כל צעד ופסיעה קדימה.
אני חושב היום הרבה על הבית והארץ. אני מרגיש מאוד פטריוט היום, יותר מהרגיל. אין כמו הארץ אני אומר לעצמי, על אף כל החסרונות ויש בלי סוף מהם. אני חושב ללכת שוב את שביל ישראל, מן הרגשה שהפעם הראשונה לא הייתה מספיקה וזה השאיר טעם של עוד. בשביל ישראל האספקט האנושי והתרבותי הרבה יותר מורגש, ההליכה לא מובילה אותך רק בין אזורים אקלימיים שונים אלא בין בני אדם שונים ותרבות שונה.
בכל אופן, הגענו לאוכף דנהיו בצהריים והדרך פנויה משלג כמעט לחלוטין. בקליטה הספוראדית שהייתה לי בפלאפון עדכנתי את הורי שנכנסתי ליוסמיטי, אותה שמורה מדהימה שביקרנו בה מלפני יותר משש שנים. רק שהפעם אני מטייל בה עם ביתי על הגב.
אני עוד זוכר איך אמרתי לעצמי איזה משוגעים האנשים והמסלולים בשמורה הזו, ואיזה פחד זה הדובים שיכולים להגיע למחנה בלילה. אני ממש מרגיש שאז הייתי ילד והיום אני אדם מבוגר ושונה כמעט בתכלית.
לקראת שש סיימתי את היום. צמוד למחנה נחל יפה וברקע הר מושלג ויער ירוק להפליא. מחר אני מגיע לטוולאמי מידווס ומשם אתחיל בירידה לכיוון עמק יוסמיטי - מרגש כל כך. ואני מתגעגע הביתה נורא.
לילה טוב מחניון הלילה הצמוד לנחל ליאל במייל 931.
Posted via Blogaway
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה