השעון המעורר לא מצליח להוציא אותי מהשק שינה בחמש בבוקר. צריך לקום מוקדם כדי להספיק למעבורת / סירה שתיקח אותנו על אגם אדיסון לכיוון וי וי אר. באיזור תשע וחצי הגענו לאגם ונדהמתי לגלות כמה שהוא יבש. במשך כמעט מייל (!!!) הולכים על מה שהיה פעם אגם. זה נראה לא סביר ששלוש שנות בצורת גורמות לדבר כזה.
מיד עם הגענו לשפת האגם עלינו על סירת מנוע קטנטונת ובמשך רבע שעה חצינו את אגם אדיסון. בסופו חיכה לנו רכב שיקח אותנו משם אל וי וי אר.
כמו שהזכרתי, וי וי אר הוא סוג של בית הארחה שמיועד בעיקר למטיילים רגליים בסיירה ולדייגים באגם אדיסון. יש כאן חנות נוחות מיניאטורית, מסעדה מפתיעה ואפשר לשים אוהל ולישון. באופן ספונטני אני נועם ויאיר החלטנו לקחת חדר מוטל שיש פה ולהתפנק וזו הייתה החלטה מאוד משתלמת ונכונה. לצהריים אכלתי המבורגר שלא השבעני, ובערב אכלתי במסעדה עוף מבושל ואורז שגם זה לא השבעני. 30 דולר עלו שתי המנות ואני עדיין לא שבע. החלטתי לוותר ולהישאר לא שבע ולא רעב.
האווירה כאן חמה ונעימה ואני מבסוט שיש לי מיטה חמה.
קצת על העתיד: מחר ומחרתיים ימים די קשים שלאחריהם אכנס לעיירה מאמוט ואנוח שם בתקווה כמה שיותר. יומיים אחרי מאמוט אני מגיע לטוולאמי מידווס ומשם ארד את כל הדרך לעמק יוסימיטי המדהים. ארבעה ימים אחרי זה אגיע לסונורה פאס, נקודה המציינת את סוף הסיירה הגבוהה. זה לא אומר פחות קשה, זה רק אומר פחות גבוהה. זהו.
אני עייף ממש, לילה טוב מוי וי אר.
Posted via Blogaway
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה