לילה ראשון שאני ישן בלי השק שינה. חם מידי ולא ישנתי טוב בכלל. בבוקר אני מגלה כמה זחלים שחדרו לבית ואני נאבק ספק נגעל להוציא אותם. בשש בבוקר היתושים כבר חגו מסביב לרשת של האוהל. אני יוצא מהאוהל והולך לשירותים. באמצע האקט אני מרגיש משהו שנחת לי על הקרקפת ואחר כך כאב חד של דקירה. העפתי אותו וזרקתי אותו ולאחר מכן הרגתי את היצור הצהוב שחור שנראה כמו דבורה אבל הוא לא. צמחה לי בונגולה וזה כאב רצח. נועם עודד אותי ואמר שאין מה לדאוג (גם אם אין לזה ביסוס הייתי צריך להתעודד). אז כמו שהובן, בוקר טוב זה לא היה.
יצאתי לדרך בבאסה אדירה ובכאב. השביל היה רחום בחצי השני של היום, עם תוואי נוח, מוצל ובלי עליות משמעותיות. יש עננים גדולים שמחרחפים מעלי ומדי פעם יורד טפטוף שאין להתרגש ממנו. אחרי ירידה ארוכה מאוד וכואבת בברכים היום התחיל להשתנות. באוויר היו ריחות של המטבח של סבתי, ניחוחות של הקאקא ושל מאפה השמרים. זה היה מעולה. אחר כך הגענו לנהר יפה וגדול והחלטתי לפרגן לעצמי לראשונה על המסלול והורדתי את כל בגדי ונכנסתי פנימה למקלחת מרעננת. על הדרך טבלתי את הבגדים שלי ככה שהתוצאה היא מקלחת וכביסת שטח מהמוצלחות שיש. קשה לי לתאר כמה שזה שינה לי את המצב רוח ושיפר את ההרגשה. במיוחד שלפניי עלייה של כ-12 קילומטר עם טיפוס מצטבר של 1300 מטר. התחלתי את העלייה כגיבור אולימפוס המנסה לכבוש את ההר. רצתי קדימה, עוצר מידי פעם לשתות, אך המון מוטיבציה ברגליים ואני דוחף קדימה. לקראת סוף העלייה מתחיל גשם. טפטוף מתקדם קראתי לזה. נועם עוזר לי לשים על עצמי פונצ'ו (הרצפה של האוהל שלי מתפרקת והופכת לפונצ'ו בעת הצורך, ועכשיו זה עת הצורך). אז למרות שזה היה חם רצח, נשארתי יבש. בחמש בצהריים סיימנו יום הליכה קשה מאוד, שזה מוקדם מאוד ליום כזה. הלכנו 21 מיילים! הקמנו אוהלים בגשם אבל נשארנו יחסית יבשים. כיף. המשמעות של 21 מיילים היום אומרת שמחר נשארים רק 10 מיילים עד לכביש ממנו אפשר להגיע לעיירה קווינסי.
ביינתים אני קצת מודאג מהברך שלי שכואבת בעיקר בירידות. אני יודע שאני צריך לנוח אבל אין לי כל כך הזדמנות. מצד שני, אם אזניח את זה יותר מידי יש לזה סיכוי להוריד אותי מהמסלול. אני צריך לחשוב מה לעשות.
בכל אופן, עד אז, לילה טוב ממייל 1260
יום חמישי, 10 ביולי 2014
יום 73, ה-8 ביולי
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה