יום 69, ה-4 ביולי, יום עצמאות שמח

לילות טובים הם לילות שאתה לא זוכר מה היה בהם. אני לא זוכר אם התעוררתי, אם חלמתי, אם התהפכתי במיטה. אז כן, הלילה היה מוצלח.
בשבע וחצי אני מסרב להאמין שצריך לקום. אני גמור מעייפות ובקושי זז. אני מקפל את הדברים לכמה דקות ואז שוב מתרסק למיטה. אני מנצל את ההזדמנות להתקשר הביתה ולשמוע מהורי ואחי מה קורה. ניכרת העייפות שלי בקול. אני מעדכן אותם על המאורעות האחרונים ומנסה להתחבר כמה שיותר למה שקורה בארץ.
נועם ואני שמים לב שאין הרבה לאכול בבוקר וזה מדגיש את החיפזון שלנו בסופר אמש. לא יקרה שנית.
בשמונה וחצי גרג לוקח אותנו חזרה לשביל. לא בא לי. אוף. אני מסתכל מבעד לשמשה וסוחט רגעי עיירה אחרונים ולא מספקים. אני שוקע בעצמי, חסר מוטיבציה.
אנחנו אומרים תודה רבה לגרג ויוצאים לדרך. אני מרגיש שגם לנועם לא קל, ואני שמח ששנינו רוצים לעשות יום קצר. אדרבא קצר, הוחלט לעצור אחרי 17 מיילים, הכי קצר אולי מאז הסיירה. כל היום אנחנו תופרים הרים בלי סוף. למעלה ולמטה. אנחנו רואים באופק את אגם דונר היפה, ומתלהבים מהנוף באחת מהגבעות אליהן טיפסנו. אבל שנינו מסכימים שההשקעה הפיזית לא משתווה ליופי, ונצטרך להתרגל לכך. מעכשיו והלאה נתאמץ הרבה ונראה פחות, ונתרגש פחות.
בצהריים אנחנו ממשיכים בעצלתיים ואני שוקע שוב בבאסה קצת. אני מפחד מהשאלה למה, אבל זה היה בלתי נמנע. הסתכלתי פנימה, ונזכרתי למה אני כאן ומה אני עושה. היום יום של השביל גורם לך הרבה פעמים לדלג במחשבות על הדברים הכי בסיסיים.
בחמש וחצי אנחנו מסיימים את היום. איזה אושר. אני אומר לנועם שאני שמח ממש שהוא כאן ושאני לא מטייל לבד. זה כיף שאפשר להקים מחנה ביחד, לאכול, לעשות את הדברים שאנחנו עושים ביחד כבר יותר מחודשיים וחצי. זה שנועם פה נותן תחושת בטחון, כזו שמשאירה אותי על השביל.
בשבע שנינו כבר באוהלים. מחר נגיע למיני עיירה בשם סיירה סיטי. השמועות מדברות על המבורגר לא רע.
לילה טוב ממייל 1174, ויום עצמאות שמח לכולם.

אגם דונר

שירותים קומתיים באמצע השביל

לילה טוב. איזה כיף שנגמר היום