יום 86, ה-23 ליולי

איזה קשה היה לקום אחרי פחות משבע שעות שינה. בשש אני מנסה להדוף את עצמי מהשק שינה אבל באופן סופר מפתיע - קר! אני יוצא החוצה ורואה שאנחנו בתוך ענן והכל מסביב כאילו נעלם כי אין ראות.
אני רוצה לקצר את המילים על היום, כי מדובר פשוט בעוד יום של 30 מיילים עם עליות ירידות עצירות ועייפות מתמשכת. אני רוצה לכתוב פה על ויכוח שהיה לי עם נועם שהיה מאוד משמעותי בשבילי וחשוב לי לרשום את זה כאן כולל האינטרפטציה שלי כדי שאזכור ושאוכל לקרוא את זה שוב בעתיד ולהסיק אולי מסקנות חדשות:
הויכוח התחיל בכך שנועם רוצה לעשות ביומיים הקרובים 25 מיילים כל יום ואני רוצה לעשות 27. נשמע מינורי ולא משמעותי ממש, אבל ההפרש הזה יביא אותנו לעיירה אחרי יומיים, במקום שלושה כמו בתכנון של נועם. ככה נזכה ביום מנוחה מלא אחרי כשבועיים שזה לא קרה. ואם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה כ-3 שבועות רצוף. פרקטית, מדובר בתוספת של 40 דקות הליכה. הויכוח נגמר שנועם הטיל וטו ואני לא רציתי להמשיך עם השיחה.
בדרך אני חושב על הדברים, מרגיש מבואס. אני עושה הרבה ויתורים והתפשרויות וזה היה נראה לי מוזר שהוא לא מוכן לעשות את זה. הרי מה זה עוד 2 מיילים? מה כל כך אכפת לו? מה עקרוני בזה? עדיין נסיים את היום לפני שבע.. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה שהוא לא רוצה יום בלי הליכה בשביל, אבל זה לא עושה היגיון. זה טפשי. בכלל בימים האחרונים נועם עייף כל הזמן וקצת רוגז אבל הוא אומר שהכל בסדר.
כשעצרנו בהפסקה אמרתי לו שאני מוכן להתפשר ולוותר ולעשות את הימים כמו שהוא רוצה. הבעיה מגיעה עכשיו: נועם בסוג של אקט מניפולטיבי אומר לי שאני לא צריך לותר על העקרונות שלי בשביל שנלך ביחד. וזה כבר הכעיס אותי. מניפולטיבי, כי הרי הוא יודע שמהיום הראשון אני הוא זה שעושה את הויתורים הגדולים, אז עכשיו הוא נזכר? מניפולטיבי, כי הוא בעצם מדבר בשם עצמו. מה שהוא בעצם אמר זה שהוא-הוא לא מוכן לוותר על עקרונות וערכים שלו לטובת ההליכה ביחד ושהוא מעדיף במקרה הזה ללכת לבד. אנחנו הולכים ביחד יותר מ-3 חודשים, עברנו הרבה דברים, אבל בגלל דברים כאלה הוא מוכן, בנונשלנטיות, להגיד שלום ולא להתראות. נועם בשבילי הוא חבר ואח, אני נותן בו אמון מלא ומוכן להתפשר בשבילו כי זה מה שעושים חברים אחד לשני. נועם נתן לי להרגיש עכשיו שמבחינתו ההליכה ביחד היא אינטרסנטית כמעט לגמרי. כמו שאמרתי, מהרגע הראשון שהלכנו  ויתרתי על המון עקרונות וערכים בשביל ההליכה ביחד, ואין ספק שלקח לי הרבה זמן להרגיש שלם עם עצמי. למדתי שיעור על עצמי, על היכולת לוותר ולא לכעוס, וזה חלק מהשלווה והעוצמה הפנימית שרכשתי בפיסיטי. חשבתי, ואני חושב, שהיכולת לוותר ולהרגיש שלם היא הכרחית לחיים. עשיתי הרבה כדי שנוכל לטייל ביחד בלי שהעקרונות שלנו יתנגשו. כלומר כשהיה מגיע ויכוח עקרוני הייתי מוותר, כי הוא לא היה עושה את זה. כלומר, נועם לא מוותר על דברים "עקרוניים". הוא מוותר רק על דברים שלא באמת חשובים לו. הוא כאילו כולא את עצמו מבחירה בסט ערכים, עקרונות, אגו ומוסר ולא מוכן לסטות מהדרך שהוא תווה לעצמו. הפיסיטי זו הזדמנות מדהימה בשביל נועם ללמוד להרפות ולשחרר אבל נראה שלעיתים הוא רק מחמיר יותר ויותר עם עצמו. אמרתי לו שכדאי לו לפעמים במקום להיות נכון, צדקן וחכם כל הזמן, להגיד פשוט "סבבה" ולקבל דברים כמו שהם. ניסיתי להסביר לנועם שההליכה ביחד מחייבת ויתורים וסולידריות, ושזה חשוב בשבילו, בשביל הנפש שלו והחיים של אחרי השביל (לוותר על האגו ועקרונות הברזל בשביל אנשים אחרים). זה יעשה לו פלאים. נועם אמר שאינו מוכן לכך. אני אמרתי לו שמותר לי רק לצפות ממנו לותר ולהשקיע יותר בהליכה ביחד אך איני יכול לדרוש זאת. אני אמשיך לעשות את הויתורים הגדולים והתפשרויות כדי שנוכל להמשיך ללכת ביחד כי אני רוצה ולי זה חשוב. אני מאמין שגם לו, בדרכו. ואני חושב שאני עובר עם נועם תהליך מעניין וחשוב ואני לומד מההליכה איתו ביחד המון. היתרונות עבורי עולים כרגע על החסרונות, ואני עדיין מסוגל לעכל את הקשיים. אין לי ספק שכל העניין הזה החזיר את רמת היחסים בינינו קצת אחורה ואני מרגיש קצת פגוע מכל העניין, אבל מכאן נצא מחוזקים ומחושלים, בתקווה. הכי חשוב לי שנועם יקח את הויכוח הזה איתו ויחשוב עליו עד הסוף. לא בהכרח בהקשר שלנו עכשיו, אלא כשיעור לחיים. ככה אדע שהייתה משמעות לכל זה.
זהו. יש לי המון לכתוב על זה אבל זה יספיק ביינתים. כבר בארוחת הערב דברים הרגישו טוב יותר, אז כנראה שהייתה תמורה וסיבה לכל זה.
לילה טוב ממייל 1551, בביצה.