יום 125, ה-5 בספטמבר

איך יודעים שאתה ישן בסביבה של מטיילי פיסיטי? תשע בערב כיבוי אורות, וכולם מתעוררים בשש כמו שעון. בבוקר אצל הדינסמורס דאגתי ללכת לדואר לשלוח חבילה אחרונה, לקנות פחית קולה ולאכול את הנקניקיות שלי שבישלתי בשמונה בבוקר על הגריל (פאק) התיק שלי גדול ועצום וכבד אבל מה זה כבר משנה. אחרי תמונה והרבה תודה למלאכים יצאתי לדרך לתפוס טרמפ. הטרמפ האחרון שלי בעצם. עשרים דקות חלפו מהר וזכיתי בנסיעה דוך לשביל. אפשר לסכם את הטרמפים כהצלחה גדולה. מלבד פעם אחת ליד ווריטווד במייל 300, תמיד, אבל תמיד השגתי טרמפים בקלות.
בעשר וחצי אני יוצא חזרה לשביל בהתרגשות. המקטע הקרוב עד לסטהיקן קשה ועם הרבה עליות, אך מרשים ביופיו. הקושי מתחיל אחרי כשעה וממש כמו ברכבת הרים עולים מלא יורדים מלא וכך זה חוזר. בצהריים אני נחשף לגליישר פיק, הר עם הרבה קרחונים שאפשר לראותו רק אם הולכים באיזור. אין כבישים ואין בטיח. הוא ממש פנינה. אני מרגיש מדהים ומחובר לטבע ולעצמי ברמה שלא הייתה לי עד עכשיו. וושינגטון היא פראית לחלוטין, מבודדת, ואני אוהב את זה מאוד. כל החיות שצורחות שאני מגיע, הציפורים שתופסות אוכל מהאוויר, הצפרדעים הקטנטנים שרק נולדו, הצמחייה שתופסת נפח בכל מ"מ רבוע.. הכל חזק ועוצמתי ללא מגע אדם.
אחר הצהריים קרה משהו שחיכיתי לו חודשים מאז תחילת ההליכה. ראיתי פאקינג דוב. גור דוב האמת. הוא אכל באטרף צמחים ודובדבנים ורק אחרי שזרקתי את התיק כדי לצלם בנוחות הוא שם לב אלי, בהה בי, תהה מה המשמעות של היותי שם עם המצלמה, ומחליט שאני לא בא לו בטוב. הוא מסתובב ומחפש מקום אחר. איזה ניצחון לראות דוב ככה, שלושים מטר מרחק בטחון בנוחות.
זהו, אפשר להגיד אחד הימים הטובים על הפיסיטי.
היום שלי התארך ממש בגלל שלא מצאתי חניון לילה ראוי.
בשבע וחצי אני מגיע בסופו של דבר לנקודה עם עוד כמה חבר'ה ומקים אוהל. 24 מייל מ-11 בבוקר זה מרשים לכל הדעות.
אחר כך אני יושב עם המטיילים האחרים כאן ומסתבר שהם כולם פוליטיקאים, ואחד מהם אפילו בכיר, חבר מועצה של סיאטל. נחמד. הייתה לנו שיחה על משמעות הדמוקרטיה ועל כמה היא רלוונטית ולמה אני עידן מישראל לא מאמין בה. היה מעניין בכל אופן.
בתשע נכנסתי לאוהל, גונב רבע שעה של בית הקלפים.
לילה טוב ממייל 2500, ותודה למברכים