יום 123,ה-3 בספטמבר

פאק איזו סערה זו הייתה. עד כמעט חמש בבוקר הגשם המשיך. אני סוקר את האוהל ונראה שאני והציוד יבשים. ניצחון.
אני רואה שהרוחות העיפו מלא בוץ וזרדים בכל מקום והאוהל מלוכלך בטירוף. אני מבצע ניקיון בסיסי עם הבנדנה והמגבת במטרה למזער נזקים. המון המון המון זמן לוקח לי להתארגן. אולי כי קצת פחדתי לצאת לדרך. באיזור תשע אני מסיים לארוז הכל ומתחיל תנועה לכיוון המעבר הרים הראשון שלי להיום מתוך 3. הטיפוס לפס קתדרלה קצר וענייני. מהרגע הראשון של הצעידה אני עם ביגוד גשם מלא, גם כי יש גשם קל וגם נגד כל הצמחים שספגו המון מ"מ מים בסערה אתמול. למרות כל הביגוד אני לא מתחמם מידי בעלייה, סימן או שהיא קלה יחסית או שקר בחוץ. או שילוב של שניהם בכל אופן.
גם היום יש עננות כבדה בכל האיזור. הלחות בשמיים ואפשר כבר להתרגל לרעיון. אני רואה המון מטיילים בדרך, רובם המוחלט לא קשורים לפיסיטי בכלל אלא סתם עושים טיול של כמה ימים. רק לראות אותם עשה לי טוב. הינה, עוד דפוקים כמוני. אחרי כשעתיים אני עוצר להפסקה ראשונה. הגשם לא מפסיק וזה מקשה מאוד על ההתנהלות עם התיק ובכלל. הקטע שזה גשם קל, לא משהו משמעותי, אבל הוא תמידי.
כמה מטיילים אחרים בדרך מזהירים אותי מנחל שצריך לחצות ואומרים לי לי להתכונן להתלכלך. אני קצת זלזלתי במה שהם אמרו, אך לכשראיתי במה מדובר נחרדו עיניי. איך חוצים את הדבר הזה?! הנחל הזה הרבה פחות מסוכן מקודמים שכבר עברתי אבל כאן יש אלמנט שלא היה בשום מקום אחר: גשם. הכל רטוב. אין אחיזה בסלעים או בעצים.
על הנחל מוצבים שני בולי עצים. אני מפחד לעלות עליהם. בסופו של דבר אין ברירה אני מבין, ועושה את זה בשיטת העכביש לאט לאט, מתפלל לא ליפול. לא בא לי להירטב. או להיסחף, או להיפצע, או לא יודע מה. לא בא לי.
דפקתי טיפה את הרגל אך מלבד זאת עברתי את האתגר בשלום. ווהו, זה מאחורי.
בכמה דקות שהשמש יצאה פרסתי את הציוד ונתתי לו להתייבש. עשר דקות עשו את העבודה פיקס. אני פותח את השעון ושם לב שאני רחוק מלהיות במקום שאני אמור להיות בו בשעה הזו. אני חייב למהר. ומכאן ועד הסוף לא עצרתי פעם אחת, ואכלתי הכל תוך כדי הליכה. כמעט 12 מיילים. לא קל.
בדרך אני פוגש את החבר מאתמול, והוא מנסה להדליק מדורה. הוא נספג לחלוטין מהסופה, האוהל שלו לא החזיק. הוא אמר שהיה לו באוהל כמעט 10 ס"מ של מים בפנים והכל נרטב לחלוטין. איזה מסכן. חיזקתי אותו, הצעתי עזרה, וכשסרב המשכתי הלאה. קבענו להיפגש מחר.
מכאן ועד הסוף המצב רוח שלי משתנה באופן קיצוני. מצד אחד מאושר בטירוף. כאילו אני נהנה מההליכה הזו בגשם, ומצד שני בדיכאון כי אני מריח את הסוף. דמעות פתאום צפו, גם של אושר וגם של כאב. איזה כיף לי אני חושב. איזה מזל שאני זה אני.
אחרי הליכה מהירה הצלחתי להגיע לנקודת הסיום. אני מקים את המחנה, והרוב יבש, תענוג. מחר יש לי 8 מיילים עד סטיבן פס, ממנו אתפוס טרמפ לעיירה (עלק עיירה) סקייקומיש, ומשם עוד טרמפ למלאכי השביל דינסמורס.
אפשר לסכם את היום כהצלחה וככיף גדול.
לילה טוב מאגם מיג, על מייל 2468

מפחיד. אבל גם את זה עוברים.

מכשולים בדרך