הלילה היה מצויין חוץ מהלחות בבוקר שהייתה דבוקה לאוהל. אני מפרק באיטיות את המחנה והעייפות כבשה אותי כל היום. אני ממש, אבל ממש גמור מעייפות. כל האנרגיה שלי מוצתה בימים האחרונים שהיו הקשים ביותר פיזית על הפיסיטי.
אני זוחל, עוצר כמעט בכל הזדמנות ורק מחכה לרגע שאגיע לסטהיקן.
בצהריים אני פוגש את ההיא מאתמול ומחליט להידבק אליה כדי להתקדם יותר מהר. אני מרגיש שאין לי כח אפילו לצעד אחד.
בסופו של דבר הגענו כחצי שעה מוקדם מהצפוי לכביש לסטהיקן.
כדי להגיע לסטהיקן יש שאטל שלוקח אותך לשם. אין כביש גישה לעיירה הזו, וכדי להתחבר לעולם החיצוני צריך להגיע בסירה על אגם שאלן, טיסה (מטוס מים) או הליכה.
בשש ורבע אני וארבעה מטיילים אחרים עולים על האוטובוס ונוחתים ישר במסעדה הסופר יקרה. הכל היה נראה מסובך בתפריט וביקשתי במיוחד מהמלצרית שיכינו לי צ'יפס והמבורגר בלי שום דבר מיוחד. זה גם יצא זול יותר אז בכלל. הלכתי לישון בשדה דשא הקרוב ונרדמתי מהר. אני כל כך עייף, ונראה לי שאשאר כאן גם מחר. חייב להטעין את הגוף.
המקום הזה הזוי כמה שהוא מבודד אבל מרשים איך הקהילה מתחזקת אותו. בשורה התחתונה, אם אתה בעל ממון, זה מקום מדהים להעביר בו חופשה. יש בו את כל מה שצריך והעיקר המון שלווה. אפשר להגיד בנימה אופטימית זו -
לילה טוב מסטהיקן.
יום שבת, 13 בספטמבר 2014
יום 128,ה-8 בספטמבר
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה