יום 131, ה-11 בספטמבר - אושר

הלילה היה קפוא. בבוקר המד טמפרטורה הצביע על מינוס שבע מעלות. למרות זאת הצלחתי לישון לא רע בכלל. בשכבה החיצונית של האוהל הצטבר המון קרח וגם קצת על השק שינה. זה היה הזוי. בכל סיטואציה אחרת בה הייתי לבד, בקור הזה, על הר, הייתי מבואס. אבל הייתי כאן עם שישה חברים שאני מטייל איתם וכולנו סובלים ביחד מאותם הדברים בדיוק. ידעתי שאני נמצא בחברה הנכונה כשכולנו החלטנו לחכות לשמש לפני שיוצאים לדרך. בשמונה בוחצי רובנו יבשנו את הדברים ויצאנו לדרך בתשע בבוקר, אחד הבקרים הכי מאוחרים שלי על השביל. כל כך קר גם בהליכה שזה מדהים. אי אפשר לעמוד בצל יותר מחמש שניות בלי לקפוא. עד הצהריים, היה אפס מעלות בצל. כשאתה בשמש אתה דווקא בסדר. המזג אוויר הוסיף פלפל לנופים העצומים והחזקים של צפון וושינגטון. אני עייף, אבל החברים שלי נותנים לי כח להמשיך. אני מאושר איפה שאני עכשיו. האווירה טובה, ובצהריים אני תופס מצב רוח וכח ונותן דחיפה לעלייה המשמעותית של היום. וושינגטון כלכך פראית שזה מטריף. אני מחפש בין העצים דובים ולא מוצא את אחד.
כשאני עולה לאחד מהאוכפים ומסתכל על הנוף אני מחליט לשים אוזניות ולשמוע מוזיקה, אולי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לוושינגטון. שמתי מוזיקה קצבית ומכאן הלאה פשוט רקדתי את הדרך צפונה. הייתי בעולם שלי, שיכור מהנוף, מסטול מההנאה שבהליכה. זה עוד מעט נגמר, לא להאמין.
בסוף היום אנחנו כולנו מגיעים להארט פס, הכביש האחרון לפני הגבול הקנדי. מכאן לגבול 30 מיילים. פאקינג. שלושים. מיילים. אני נחנק.
כולנו יושבים מסביב למדורה מנסים לא לקפוא וצוחקים ונהנים. אלו הזיכרונות הכי טובים שאני לוקח איתי מהמסלול.
שיהיה לילה טוב ממייל 2630 בחניון לילה של הארט פס, בתקווה שלא יהיה קפוא.