יום 127, ה-7 בספטמבר

התעוררנו כולנו באיזור שש. כמו הימים האחרונים אני יוצא קצת קודם ואפגוש את החבר'ה מאוחר יותר. וכמו בימים האחרונים היום נפתח בטיפוס תלול למעבר הרים בשם פייר קריק. הפס נותן בראש לכל אחד מהפסים בסיירה, הן בטיפוס, הן בירידה, הן בנופים.
הרגליים שלי כבר עייפות ועוד לא הגעתי לעלייה הרצחנית של היום (הפלאפון תיקן רצינית לרצחנית אבל שתי המילים נכונות במקרה הזה).
אחרי הפס השביל נפל כאלף מטר ירידה מצטברת ותלולה עם הרבה מכשולים בדרך. כאן הברכיים התחילו לכאוב. וכאילו סאדיסט תכנן את המסלול, ומיד לאחר הירידה החלה עלייה עם 40 סרפנטינות מעצבנות המטפסות כמעט 1000 מטר לאורך 3 קילומטרים. קל זה לא היה, אבל זה היה עוד איכשהו מתון ועבר לי מהר. כאן הצטרפתי להליכה עם החבר'ה שאני הולך איתם וביחד עצרנו לצהריים.
אחר כך המשכתי וכרגיל הם יצאו לדרך כמה דקות אחרי. אחרי העלייה באה כמובן ירידה והייתה לי נפילת מתח רצינית. פשוט נגמר לי הכח. אני פוגש מטיילת אחרת, שהולכת לבד כמוני, ואחרי כמה מילים החלטנו להמשיך ללכת ביחד קצת. בעיקרון תכננו ללכת במסלול אלטרנטיבי באורך 2 מיילים במקום הפיסיטי שהוא 7 מיילים לאותה נקודה. כשהגענו לתחילת המסלול האלטרנטיבי חשכו עיניי שכן לא ניתן לעבור את הנחל הראשון בלי להירטב. וכאן הסתכלתי על הבחורה, ראיתי שגם היא מהססת, ומפה לשם החלטנו בצער רב לחזור לפיסיטי.
מכאן אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שהייתי צריך להשלים 5 מיילים ליום הזה בגלל שזה לא היה בתכנון. אני עוזב את המטיילת אחרי כמה מיילים ויוצא לריצה בקצב של 4 מייל לשעה עם כמעט 1000 מטר טיפוס. אני טס. ואני בכושר פסיכי. בסופו של דבר הצלחתי לעשות 8 מיילים משעה חמש ועד שמונה ורבע. שזה לא רע בכלל. הבעיה שהכל חושך, והקמתי מחנה בחושך, וזה לא כיף. לא רק זה, ארוחת הערב שלי הייתה דוחה וחריפה מידי, והייתי צריך לבלוע את האוכל. ממש ככה. רק לא להרגיש תטעם. יאללה, רבע שעה של בית הקלפים ולילה טוב ממייל 2557.
נתראה מחר בסטהיקן, בתקווה.

מבט מפייר קריק פס