ישנתי טוב והפעם לא היה קרח על כל האוהל. היה בסה"כ מינוס אחד! שיפור. אני קם בידיעה שזה היום הליכה המשמעותי האחרון על הפיסיטי. החניון לילה להיום שלי ושל החבר'ה שאני הולך איתם נמצא חמישה מיילים לפני הגבול.
אני יוצא לדרך ראשון אחרי שכולנו אוכלים ארוחת בוקר ביחד. הקור בבוקר מתגמד כשהשמש יוצאת ואני משיל בגדים כמו בצל עם כל כמה מטרים של עלייה.
הנופים משתנים וניכר שלקראת קנדה בכלל הטופוגרפיה שונה. אני אעיז להגיד שזה אפילו נראה מדברי מעט.
האווירה כרגיל אדירה עם החבר'ה ואני זוכה להכיר כל אחד מהם לעומק. כולם עכשיו חברים שלי, ואציין במעמד זה את כינויי השביל שלהם למרות שזה לא יגיד לכם כלום (אבל תראו תמונות שלהם בהמשך): לונה, רימשוט, קיט, איזי איי, ג'ונו וסימסטרס. לכל אחד מהם סיפור משלו וכל אחד הוא עולם ומלואו. אני נהנה היום כל כך והמחשבה שמחר אני מסיים את הפיסיטי הינה לא פחות ממחרידה.
אני מפחד שלא אדע מה לרשום כסיכום לטיול הזה. אני מרגיש שזה פשוט יותר מידי ולא אצליח לעולם להכניס למילים אף לא אלפית ממה שזה היה. אני רק רוצה שתדעו שזו הייתה החוויה הכי חזקה וטובה שהייתה לי בחיים.
אחר הצהריים אנו מגיעים לקו גובה 2200 מטר וזו הפעם האחרונה שאהיה בגובה כזה. מכאן רואים את קנדה בקלות ואני מתרגש מאוד. אנחנו מתחילים לרדת לכיוון חניון הלילה, מדליקים מדורה ואני הולך לישון מוקדם, מנסה להיות קצת לבד, לחשוב, לעכל.. איזה מפחיד הולך להיות הרגע שאעזוב את כולם.. אלוהים, אני עוד 10 ימים בידיוק עולה על טיסה הביתה.
די.
לילה טוב ממייל 2653 ליד אגם הופקינס, משהו כמו 6 מיילים מהגבול הקנדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה