יום 133, ה-13 בספטמבר - סוף

חמש וחצי, חושך, אני מתעורר וקר. זה היום האחרון על הפיסיטי וכבר לא אכפת לי יותר מאף קושי. אני מארגן את הציוד צ'יק צ'ק ויוצא לכיוון הגבול הקנדי. בלי הפסקה למשך שעתיים וחצי טסתי על השביל ולכשזהיתי את המונומנט (סימון רשמי של הגבול) רצתי באושר מטורף, צורח "קנדה קנדה" לאוויר ולא מפסיק לחייך ולקפוץ משמחה.
סיימתי הליכה של 2660 מייל ואני לא מצליח לעכל את זה.
במונומט אפס מעלות וקשה לשבת במקום. אני וכל שאר החבר'ה לוקחים עשרות תמונות מצחיקות וזה היה אחד הרגעים הכי יפים שהיו לא על המסלול. הייתי כל כך מאושר, כל כך שמח, ואני לא זוכר את עצמי ככה מעולם. זה פשוט עבר אצלי לרמה אחרת.
אחרי כמה זמן נפרדתי מהחבר'ה ויצאתי למנינג פארק בשביל הקליטה להתקשר הביתה ולעדכן על המתרחש.
אלו היו 9 מייל מאוד מהירים שבסופם וויפי וחנות עם גזוז, בידיוק מה שאני צריך.
אחרי שעדכנתי שהכל בסדר לקחתי חדר בהוסטל כאן וזו הייתה בחירה מצוינת. אני ואיזי איי, חבר שהלכתי איתו בימים האחרונים, נשארנו כאן ושאר החבר'ה התחילו לחזור הביתה כל אחד ודרכו.
אחרי ג'קוזי, סאונה, מקלחת, אוכל ועוד אוכל אפשר להגיד לילה טוב ואחרון ממנינג פארק קנדה, תמונות מהיום יגיעו בהמשך (צולמו במצלמה איכותית)