התעוררנו כולנו באיזור שש. כמו הימים האחרונים אני יוצא קצת קודם ואפגוש את החבר'ה מאוחר יותר. וכמו בימים האחרונים היום נפתח בטיפוס תלול למעבר הרים בשם פייר קריק. הפס נותן בראש לכל אחד מהפסים בסיירה, הן בטיפוס, הן בירידה, הן בנופים.
הרגליים שלי כבר עייפות ועוד לא הגעתי לעלייה הרצחנית של היום (הפלאפון תיקן רצינית לרצחנית אבל שתי המילים נכונות במקרה הזה).
אחרי הפס השביל נפל כאלף מטר ירידה מצטברת ותלולה עם הרבה מכשולים בדרך. כאן הברכיים התחילו לכאוב. וכאילו סאדיסט תכנן את המסלול, ומיד לאחר הירידה החלה עלייה עם 40 סרפנטינות מעצבנות המטפסות כמעט 1000 מטר לאורך 3 קילומטרים. קל זה לא היה, אבל זה היה עוד איכשהו מתון ועבר לי מהר. כאן הצטרפתי להליכה עם החבר'ה שאני הולך איתם וביחד עצרנו לצהריים.
אחר כך המשכתי וכרגיל הם יצאו לדרך כמה דקות אחרי. אחרי העלייה באה כמובן ירידה והייתה לי נפילת מתח רצינית. פשוט נגמר לי הכח. אני פוגש מטיילת אחרת, שהולכת לבד כמוני, ואחרי כמה מילים החלטנו להמשיך ללכת ביחד קצת. בעיקרון תכננו ללכת במסלול אלטרנטיבי באורך 2 מיילים במקום הפיסיטי שהוא 7 מיילים לאותה נקודה. כשהגענו לתחילת המסלול האלטרנטיבי חשכו עיניי שכן לא ניתן לעבור את הנחל הראשון בלי להירטב. וכאן הסתכלתי על הבחורה, ראיתי שגם היא מהססת, ומפה לשם החלטנו בצער רב לחזור לפיסיטי.
מכאן אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שהייתי צריך להשלים 5 מיילים ליום הזה בגלל שזה לא היה בתכנון. אני עוזב את המטיילת אחרי כמה מיילים ויוצא לריצה בקצב של 4 מייל לשעה עם כמעט 1000 מטר טיפוס. אני טס. ואני בכושר פסיכי. בסופו של דבר הצלחתי לעשות 8 מיילים משעה חמש ועד שמונה ורבע. שזה לא רע בכלל. הבעיה שהכל חושך, והקמתי מחנה בחושך, וזה לא כיף. לא רק זה, ארוחת הערב שלי הייתה דוחה וחריפה מידי, והייתי צריך לבלוע את האוכל. ממש ככה. רק לא להרגיש תטעם. יאללה, רבע שעה של בית הקלפים ולילה טוב ממייל 2557.
נתראה מחר בסטהיקן, בתקווה.
יום שבת, 13 בספטמבר 2014
יום 127, ה-7 בספטמבר
יום 126, ה-6 בספטמבר - הכי קשה
ישנתי טוב הלילה ובבוקר כמעט ולא הייתה התעבות באוהל. יצאתי לדרך על שאר המטיילים שהיו בחניון ואחרי זמן קצר נפתח פער. אני יכול להגיד שעכשיו, בסוף היום, מדובר ביום הכי קשה פיזית שהיה לי על השביל. כל היום מטפסים ויורדים. אני לא יודע איך הצלחתי, אבל סגרתי 28 מיילים עם 2500 מטר טיפוס מצטבר ו-2200 מטר ירידה מצטברת. זה המון ואני לא חושב שעשיתי את זה בחיים. בכל אופן אין יותר מידי מה להגיד על היום חוץ מזה שהוא היה יפה אבל קשה מידי בשביל להתרכז ביופי. מחר יש את אותו הסיפור עם ירידות ועליות לא נגמרות. כאן בחניון אני חונה עם החבר'ה הרגילים שאני רואה כבר במשך חודשיים. מקווה שאצליח להתמיד בקצב שלהם.
אז, מחרתיים סטהיקן, כן?
לילה טוב מנחל פייר (אש), במייל 2528
יום 125, ה-5 בספטמבר
איך יודעים שאתה ישן בסביבה של מטיילי פיסיטי? תשע בערב כיבוי אורות, וכולם מתעוררים בשש כמו שעון. בבוקר אצל הדינסמורס דאגתי ללכת לדואר לשלוח חבילה אחרונה, לקנות פחית קולה ולאכול את הנקניקיות שלי שבישלתי בשמונה בבוקר על הגריל (פאק) התיק שלי גדול ועצום וכבד אבל מה זה כבר משנה. אחרי תמונה והרבה תודה למלאכים יצאתי לדרך לתפוס טרמפ. הטרמפ האחרון שלי בעצם. עשרים דקות חלפו מהר וזכיתי בנסיעה דוך לשביל. אפשר לסכם את הטרמפים כהצלחה גדולה. מלבד פעם אחת ליד ווריטווד במייל 300, תמיד, אבל תמיד השגתי טרמפים בקלות.
בעשר וחצי אני יוצא חזרה לשביל בהתרגשות. המקטע הקרוב עד לסטהיקן קשה ועם הרבה עליות, אך מרשים ביופיו. הקושי מתחיל אחרי כשעה וממש כמו ברכבת הרים עולים מלא יורדים מלא וכך זה חוזר. בצהריים אני נחשף לגליישר פיק, הר עם הרבה קרחונים שאפשר לראותו רק אם הולכים באיזור. אין כבישים ואין בטיח. הוא ממש פנינה. אני מרגיש מדהים ומחובר לטבע ולעצמי ברמה שלא הייתה לי עד עכשיו. וושינגטון היא פראית לחלוטין, מבודדת, ואני אוהב את זה מאוד. כל החיות שצורחות שאני מגיע, הציפורים שתופסות אוכל מהאוויר, הצפרדעים הקטנטנים שרק נולדו, הצמחייה שתופסת נפח בכל מ"מ רבוע.. הכל חזק ועוצמתי ללא מגע אדם.
אחר הצהריים קרה משהו שחיכיתי לו חודשים מאז תחילת ההליכה. ראיתי פאקינג דוב. גור דוב האמת. הוא אכל באטרף צמחים ודובדבנים ורק אחרי שזרקתי את התיק כדי לצלם בנוחות הוא שם לב אלי, בהה בי, תהה מה המשמעות של היותי שם עם המצלמה, ומחליט שאני לא בא לו בטוב. הוא מסתובב ומחפש מקום אחר. איזה ניצחון לראות דוב ככה, שלושים מטר מרחק בטחון בנוחות.
זהו, אפשר להגיד אחד הימים הטובים על הפיסיטי.
היום שלי התארך ממש בגלל שלא מצאתי חניון לילה ראוי.
בשבע וחצי אני מגיע בסופו של דבר לנקודה עם עוד כמה חבר'ה ומקים אוהל. 24 מייל מ-11 בבוקר זה מרשים לכל הדעות.
אחר כך אני יושב עם המטיילים האחרים כאן ומסתבר שהם כולם פוליטיקאים, ואחד מהם אפילו בכיר, חבר מועצה של סיאטל. נחמד. הייתה לנו שיחה על משמעות הדמוקרטיה ועל כמה היא רלוונטית ולמה אני עידן מישראל לא מאמין בה. היה מעניין בכל אופן.
בתשע נכנסתי לאוהל, גונב רבע שעה של בית הקלפים.
לילה טוב ממייל 2500, ותודה למברכים
יום שישי, 5 בספטמבר 2014
יום 124, ה-4 בספטמבר
הטמפרטורות צנחו הלילה אבל הצלחתי לישון כראוי. זה קצת מעצבן שהימים מתקצרים. הזריחה קצת אחרי שש במקום בחמש וחצי, והשקיעה כבר בשמונה במקום כמעט תשע.
אני אורז ודוחף הכל לתיק ויוצא לדרך לשמונה מיילים לסטיבן פס, משם אתפוס טרמפ למלאכים דינסמורס.
הדרך הקצרה מכילה שני אוכפים ואני כבר עם הלשון בחוץ. אין לי כח לטיפוסים האלה. בדרך אני גם נספג במים מכל הצמחים שעוטפים את צידי השביל. לקראת עשר אני מגיח לכביש, וכעשרים דקות אחר כך עולה על טרמפ עם מטייל פיסיטי לשעבר. הוא לקח אותי לסניף דואר ומשם ישר לדינסמורס. הסתדרתי לא רע.
הדינסמורס הם מפעל קטן למטיילי פיסיטי. יש כאן הכל. חדר עם מיטות, מקרר ומיקרו, מקלחות, כביסה, בגדים ללבוש בזמן שעושים כביסה ועוד ועוד ועוד.. אדירים.
בצהריים אני מצליח לתפוס טרמפ נוסף לעיירה סמוכה כדי להגיע לסופר. שם קניתי מלא דברים טעימים שרציתי וגם קצת בשר כדי לעשות אותו על הגריל בארוחת הערב.
כמאתיים מיילים נותרו, איזה פחד. אני מתרגש. התיק הולך להיות בין הכבדים ביותר, בגלל כמות האוכל וציוד הגשם, אבל לא נורא. עברתי קשה מכך.
אפשר להגיד לילה טוב מהדינסמורס.
אגב, סביר שלא תהיה קליטה עד קנדה כמעט. נתראה.
יום חמישי, 4 בספטמבר 2014
יום 123,ה-3 בספטמבר
פאק איזו סערה זו הייתה. עד כמעט חמש בבוקר הגשם המשיך. אני סוקר את האוהל ונראה שאני והציוד יבשים. ניצחון.
אני רואה שהרוחות העיפו מלא בוץ וזרדים בכל מקום והאוהל מלוכלך בטירוף. אני מבצע ניקיון בסיסי עם הבנדנה והמגבת במטרה למזער נזקים. המון המון המון זמן לוקח לי להתארגן. אולי כי קצת פחדתי לצאת לדרך. באיזור תשע אני מסיים לארוז הכל ומתחיל תנועה לכיוון המעבר הרים הראשון שלי להיום מתוך 3. הטיפוס לפס קתדרלה קצר וענייני. מהרגע הראשון של הצעידה אני עם ביגוד גשם מלא, גם כי יש גשם קל וגם נגד כל הצמחים שספגו המון מ"מ מים בסערה אתמול. למרות כל הביגוד אני לא מתחמם מידי בעלייה, סימן או שהיא קלה יחסית או שקר בחוץ. או שילוב של שניהם בכל אופן.
גם היום יש עננות כבדה בכל האיזור. הלחות בשמיים ואפשר כבר להתרגל לרעיון. אני רואה המון מטיילים בדרך, רובם המוחלט לא קשורים לפיסיטי בכלל אלא סתם עושים טיול של כמה ימים. רק לראות אותם עשה לי טוב. הינה, עוד דפוקים כמוני. אחרי כשעתיים אני עוצר להפסקה ראשונה. הגשם לא מפסיק וזה מקשה מאוד על ההתנהלות עם התיק ובכלל. הקטע שזה גשם קל, לא משהו משמעותי, אבל הוא תמידי.
כמה מטיילים אחרים בדרך מזהירים אותי מנחל שצריך לחצות ואומרים לי לי להתכונן להתלכלך. אני קצת זלזלתי במה שהם אמרו, אך לכשראיתי במה מדובר נחרדו עיניי. איך חוצים את הדבר הזה?! הנחל הזה הרבה פחות מסוכן מקודמים שכבר עברתי אבל כאן יש אלמנט שלא היה בשום מקום אחר: גשם. הכל רטוב. אין אחיזה בסלעים או בעצים.
על הנחל מוצבים שני בולי עצים. אני מפחד לעלות עליהם. בסופו של דבר אין ברירה אני מבין, ועושה את זה בשיטת העכביש לאט לאט, מתפלל לא ליפול. לא בא לי להירטב. או להיסחף, או להיפצע, או לא יודע מה. לא בא לי.
דפקתי טיפה את הרגל אך מלבד זאת עברתי את האתגר בשלום. ווהו, זה מאחורי.
בכמה דקות שהשמש יצאה פרסתי את הציוד ונתתי לו להתייבש. עשר דקות עשו את העבודה פיקס. אני פותח את השעון ושם לב שאני רחוק מלהיות במקום שאני אמור להיות בו בשעה הזו. אני חייב למהר. ומכאן ועד הסוף לא עצרתי פעם אחת, ואכלתי הכל תוך כדי הליכה. כמעט 12 מיילים. לא קל.
בדרך אני פוגש את החבר מאתמול, והוא מנסה להדליק מדורה. הוא נספג לחלוטין מהסופה, האוהל שלו לא החזיק. הוא אמר שהיה לו באוהל כמעט 10 ס"מ של מים בפנים והכל נרטב לחלוטין. איזה מסכן. חיזקתי אותו, הצעתי עזרה, וכשסרב המשכתי הלאה. קבענו להיפגש מחר.
מכאן ועד הסוף המצב רוח שלי משתנה באופן קיצוני. מצד אחד מאושר בטירוף. כאילו אני נהנה מההליכה הזו בגשם, ומצד שני בדיכאון כי אני מריח את הסוף. דמעות פתאום צפו, גם של אושר וגם של כאב. איזה כיף לי אני חושב. איזה מזל שאני זה אני.
אחרי הליכה מהירה הצלחתי להגיע לנקודת הסיום. אני מקים את המחנה, והרוב יבש, תענוג. מחר יש לי 8 מיילים עד סטיבן פס, ממנו אתפוס טרמפ לעיירה (עלק עיירה) סקייקומיש, ומשם עוד טרמפ למלאכי השביל דינסמורס.
אפשר לסכם את היום כהצלחה וככיף גדול.
לילה טוב מאגם מיג, על מייל 2468
יום 122,ה-2 בספטמבר,למידה מטעויות
התחזית אומרת שהיום גשום, והינה, כמו לפני יומיים, גם היום אין ראות ואני יוצא מהאוהל לתוך ענן ערפל לח ועצום.
אני יוצא לדרך אחרי הרבה זמן התארגנות בגלל תרגולת גשם, והפעם אני לומד מטעויות. כל הציוד בתיק נכנס בתוך שק אטום למים. הכיסוי של התרמיל כבר מוכן ומולבש כראוי. לבוש הגשם מוכן לשליפה במהירות.
אני יוצא לדרך קצת לפני החבר שישן איתי בחניון הלילה, וכולי תקווה שהתחזית פספסה והכל יהיה בסדר.
היום התחיל בטיפוס ארוך וקריר לאוכף. ממנו רואים אגם יפיפייה ואת כל העמק פרוס. בשמיים יוצאת לפתע השמש ואני קופץ על ההזדמנות ליבש את האוהל מכל הלחות שהצטברה. המצב רוח שלי בשמיים ואני נהנה מההליכה. לקראת הצהרײם אני מזהה באופק גוש עננים מהסוג שהגוף שלי למד להיזהר ממנו, זה מרגיש כמו האינסטינקט ההוא שמזרים אדרנלין כשיש סכנה. אני חושב לעצמי כמה זמן אני מוכן ללכת בגשם ומגיע למסקנה שבהתחשב בכמות אוכל שיש לי (כמעט חצי יום אקסטרה) אני יכול להרשות להגיד אפס. ופאק איט, אז מה אם אגיע אחרי יום לעצירה הבאה.
זו פעם ראשונה שאני מוכן מוותר על ההגעה לנקודת הסיום שתכננתי. לקראת שתיים מתחיל טפטוף ואני כבר מבין את המסר. אני צריך להחליט: ללכת בגשם או לסגור את היום. וכמו שהכותרת מלמדת, אני לומד מטעויות. בשלוש אני מקים אוהל ומתחפר בו עד הלילה. כארבע שעות רצוף ירד מבול ואני כולי מחוייך ומבסוט באוהל רואה פרקים של בית הקלפים אחד אחרי השני. איני יודע ממה אני יותר מאושר: מהעבודה שניצחתי את עצמי, או מהעובדה שאני פשוט יבש. אין לי מושג, אבל אני גאה בעצמי ומרגיש שלם יותר מתמיד.
אז, אחרי יום קצר במיוחד של 15 מיילים, אפשר להגיד לילה טוב ממייל 2445.
עדכון קל. בשעה שמונה התחילה רוח פרצים ומבול מטורף ורעמים וברקים בעוצמות משוגעות וכל האוהל רועד ואני מקווה שהוא יחזיק מעמד. וואו. מזג אוויר משוגע. אני לא חושב שהייתי בסופה כזו אף פעם. איזה אושר שיש לי אוהל טוב, רק המחשבה שהייתי צריך להתמודד עם האוהל הקודם מבהילה. יבש כאן ביינתים. איזה הישג. כאילו אלוהים גומל לי על ההחלטה שלי. תודה.
אחרי 6 פרקים של בית הקלפים אפשר ללכת לישון. האמת שלמרות הגשם החזק נראה לי שארדם בקלות.
לילה טוב
יום 121, ה-1 בספטמבר
לפני כמה שנים התאריך הזה סימל את החזרה המצופה או הלא מצופה לבית ספר. ההתרגשות ההיא עדיין חרוטה בי, והיה נחמד לשקוע בזיכרונות לכמה דקות. היום התאריך הזה אומר שבעוד שבועיים מהיום אני הולך ככל הנראה לסיים את שביל הרכס הפסיפי, ואשוב הביתה.
הלילה היה אחד הלילות הכי טובים שהיו לי מהרגע שנחתתי בארצות הברית. ישנתי כל כל עמוק ואיכותי שסירבתי בבוקר להקיץ, וחיכיתי עד שיגמר בי כל רצון להמשיך לישון. המיטה בבית של פרנק הייתה נוחה מכל מיטה אחרת. והחדר הפרטי שקיבלתי קיבל מקום ומשמעות של בית בראש שלי.
אחרי שאכלנו בוקר יצאנו אני פרנק וחבר שלו חזרה לשביל. אותי פרנק יחזיר לשביל והם ייסעו לטייל באיזור (יש מיליון אפשרויות באיזור סנוקוולואמי). פרנק הסכים לעצור לי בדרך במקדונלדס ואכלתי שם 2000 קלוריות טעימות ומשביעות (ככל הנראה הכי הרבה קלוריות לדולר שאפשר להשיג).
אחרי פרידה לבבית ואין ספור תודות יצאתי לדרכי לתפור מיילים בוושינגטון.
אני פוסח על סנוקוולואמי פס, מבסוט שלא הייתי צריך לשלם בשביל המלון הסופר יקר כאן, ויוצא לשביל האלטרנטיבי לפיסיטי בשם גולדמאייר. הסיבה שאני הולך עליו ולא על הפיסיטי היא שהוא נחשב ליפה יותר והוא קצר יותר ממקבילו, ויש באמצע הדרך מעיינות חמים.
כמות האנשים שעברתי בדרך הייתה כמעט לא הגיונית. בגלל שזה שביל פופולרי ראיתי פה יותר אנשים ממה שראיתי בשבילים ביוסמיטי. וגם זה יום חג היום בארה"ב (לייבור דיי) אז בכלל. אילולא כל האנשים הייתי יכול לנוע הרבה יותר מהר.
לקראת צהריים אני מגיע לאגם סנוו (שלג) והוא מדהים ויפהפייה. מיד לאחריו מתחילה ירידה תלולה וקשה לנהר סנוקוולואמי. התוואי סלעי, לא נח להליכה. אני מוצא את עצמי בקושי עוצר להפסקה כי אני לא מרגיש צורך (2000 קלוריות ממקדונלדס, זוכרים?). בדרך אני פוגש חבר שפעם אחרונה שראיתי אותו היה באיזור מייל 100 (!!!!) אנחנו יושבים לדבר כמה דקות וקובעים להגיע לאותו חניון לילה בערב.
ההליכה ממשיכה בתוואי נח ונחמד לצד נהר סנוקוולואמי הגדול והמרשים. לקראת שבע אני סוגר עשרים ומשהו מיילים כנראה, הספק מצויין לכל הדעות. אילולא המצב רוח הטוב שזכיתי לו בעזרת פרנק, לא הייתי מסוגל. אבל - הינה אני. מחייך, מבסוט, מחושל.
בערב אני והחבר יושבים לדבר ואני שומע סיפורים הזויים ומרהיבים ממנו על התקופה שלו בפיסיטי.
יאללה, זמני לישון. שיהיה לילה טוב מהמסלול האלטרנטיבי גולדמאייר, כרגע בחניון לילה לסוסים דאטצ'.
אגב - מחר צפוי גשם. נראה איך אתמודד עם זה.
