קודם כל, שהשיר הזה יתנגן ברקע כשאתם קוראים:
פוסט ראשון בבלוג, 6 ימים לפני שאני עולה על טיסה לסן דיאגו ומתחיל את הדבר הזה.
זה לא טיול, זה לא מסע, זה לא שביל.. זה .. הדבר הזה. לא יודע איך אפשר לתרגם את הדבר הזה למילים פשוטות.
החלטתי לכתוב עכשיו כי זו הפעם הראשונה שאני ממש מתרגש. נצבר אצלי הרבה בכל השנה האחרונה.. אבל עכשיו, 6 ימים לפני, אני מרגיש שזהו זה. זה אשכרה הולך לקרות.
איזה פחד!!!!!
אני מקווה שהמסר עבר.
האמת שעברה קצת יותר משנה מאז שהחלטתי לצאת למסלול. שאני חושב על זה עכשיו, לפני שנה וחצי בכלל לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה מסלול יותר ארוך מ-20 ק"מ.
בשנה השלישית בצבא החלטתי בצורה די ספונטנית לעשות את שביל ישראל מיד עם השחרור. לא היה לי מושג בכלל מה זה. אבל זה היה נשמע מדליק.. וגם הגיוני היה לראות את הארץ שלי לפני שאני הולך לראות את הדשא של השכן.
אחר כך הבנתי שצריך ללכת 1000 ק"מ בחודשיים.
שצריך ללכת חצי מהדרך במדבר שכוח אל שאין בו כמעט מאיפה להשיג מים.
שצריך לעלות הרים קשים.
שצריך לסחוב ה-מ-ו-ן משקל על הגב
הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל זה פשוט לא רלוונטי. החלטתי לצאת לשביל ישראל, מה זה משנה אם זה קשה או בעייתי או מפחיד? אם אני לא אגשים את ההחלטות של עצמי, לא משנה בכמה ספונטניות הן התקבלו, מי אני? מה שווה הקיום שלי בעולם אם אני מבטיח ולא מקיים את ההחלטות שלי?
אז במשך שנה התכוננתי. קניתי ציוד במלא כסף. קראתי ספרים. שאלתי אנשים. חקרתי פורומים.
הכל היה לי חוץ מניסיון (זה ממש לא שלילי, זה הפך את החויה לעוד יותר מדהימה).
במהלך התכנון שעשיתי, נתקלתי באחד מהפורומים בארץ בבחור מעניין בשם אייל, וראיתי שלבנאדם יש וואחד ניסיון במסלולים ארוכים (קישור למי שמחפש הוכחות) - והאמת שהיה נראה לי מוזר לשאול אותו על שביל ישראל ביחס למה שהוא עשה, אך מצד שני שאר הטיולים שלו היו נראים ממש מעניינים אז הדבר היחיד ששאלתי אותו הוא "תגיד, אם היית עושה עכשיו את אותו מסלול שוב, מה היית בוחר?". והוא ענה לי ככה "אני לא הולך את אותו המסלול פעמיים אף פעם, אבל אם הייתי זה היה רק ה-PCT".
וזה הרגע שהחלטתי שאני עושה את ה-PCT. בלי שמת של מושג מה זה בכלל או מה זה אומר.
בלי שום ניסיון בטיולים ארוכים (נכון לאותה תקופה).
אני ממש לא בטוח שככה צריך לקבל החלטות בחיים, אבל אצלי ככה זה עובד.
חצי שנה התהפכה לי הבטן רק מהמחשבה על זה.
4300 קילומטר. 5 חודשים. הליכה במדבר, בשלג, בגשם, בנהרות, רואים סיוויליזציה רק פעם בשבוע.
ואז עשיתי את שביל ישראל והחויה הייתה מדהימה. באמת נהנתי מכל רגע. האמת שלא כתבתי על זה בשום מקום..
בכל אופן, יש משהו מאוד מיוחד בלחיות חיים בהם כל הדאגות שלך הן לצרכים הכי בסיסיים שלנו - אוכל, מים, לינה.
תחשבו לרגע כמה דאגות יש לכולנו כל יום.
אז כשאתה בטבע לא מעניין אותך שלא קיבלת העלאה במשכורת, שהאיראנים מאיימים עלינו, שאין הסכם שלום, שיוקר המחיה גבוהה.. זה פשוט לא רלוונטי.
הראש מאוד נקי שאתה מטייל. וזו תחושה הכי מצוינת שיש.
בכל אופן, ברגע שסיימתי התחלתי לקרוא יותר לעומק על הדבר הזה שנקרא שביל הרכס הפסיפי. הזמנתי ספר, וככה שאלתי פה ושם אנשים בקטנה.
באותה תקופה (אחרי שביל ישראל, שנה אחורה מהיום) חשבתי שזה יהיה נחמד שיהיה לי חלום כזה לחלום כל החיים.. מה רע.. ללכת כזו כמות של קילומטרים, לחוות כאלה חוויות.. אבל באותה תקופה זה היה פשוט לא ריאלי. הרגשתי שנפשית אני לא בוגר מספיק בשביל זה. צריך חוסן נפשי וחכמת חיים שאין לי. אז זה לא הולך לקרות בקרוב.
זה לא שינה את העובדה שהמשכתי לקרוא על המסלול, שדיברתי על זה עם כל אחד שאני יכול, שאמרתי להורים שלי שאני טס..
תוך כדי גם התחלתי לקנות ציוד חדש ויקר שבסופו של דבר הוא מתאים בעיקר (אם לא רק) ל-PCT. עשיתי את זה כי נורא נהנתי לקרוא ולחקור ולגלות ציוד חדש. אהבתי בעיקר את הציוד שהכינו מטיילים לשעבר של ה-PCT. הדברים שהם הכינו נראו לי פשוט גאוניים.
ולאט לאט התחלתי להחליף את התיק.. את האוהל.. את השק שינה.. את הבגדים.. הכל.
ואני לא שוכח עד הרגע הזה ממש את אותו לילה איפהשהו בנובמבר שישנתי במיטה שלי בשק שינה החדש (זו בעצם שמיכה שנפתחת לגמרי), ומשהו הרגיש בי פתאום כל כך נח וטוב וטבעי ואמרתי לעצמי: אני הולך לעשות את זה.
זהו. נפל הפור.
רק אז באמת הבנתי שאני הולך לעשות את זה.
אני חושב שהצלחתי להגיע לרגע הזה כי התחלתי להרגיש מאוד בנח עם המסלול; הכרתי אותו יותר לעומק, הבנתי את היתרונות והחסרונות, ידעתי איך לתכנן ומה לקנות והכי חשוב הגעתי למסקנה: האויב הכי גדול על המסלול זה אני. המחשבה שלי.
הבנתי שאני מסוגל לעשות את זה, שזה לא בשמיים. שהאתגר הוא גדול - נכון, אך הוא פיסיבילי ומציאותי. התעמקתי מאוד בדברים שיכולים להוות סכנה ותפרתי פתרון לכל אחד ואחד מהם.
אני מרגיש מאוד בנח עכשיו עם הנסיעה.
אני הולך לעשות את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(אני הולך לנסות לעשות את זה)
תאחלו לי בהצלחה ? :-)
פוסט ראשון בבלוג, 6 ימים לפני שאני עולה על טיסה לסן דיאגו ומתחיל את הדבר הזה.
זה לא טיול, זה לא מסע, זה לא שביל.. זה .. הדבר הזה. לא יודע איך אפשר לתרגם את הדבר הזה למילים פשוטות.
החלטתי לכתוב עכשיו כי זו הפעם הראשונה שאני ממש מתרגש. נצבר אצלי הרבה בכל השנה האחרונה.. אבל עכשיו, 6 ימים לפני, אני מרגיש שזהו זה. זה אשכרה הולך לקרות.
איזה פחד!!!!!
אני מקווה שהמסר עבר.
האמת שעברה קצת יותר משנה מאז שהחלטתי לצאת למסלול. שאני חושב על זה עכשיו, לפני שנה וחצי בכלל לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה מסלול יותר ארוך מ-20 ק"מ.
בשנה השלישית בצבא החלטתי בצורה די ספונטנית לעשות את שביל ישראל מיד עם השחרור. לא היה לי מושג בכלל מה זה. אבל זה היה נשמע מדליק.. וגם הגיוני היה לראות את הארץ שלי לפני שאני הולך לראות את הדשא של השכן.
אחר כך הבנתי שצריך ללכת 1000 ק"מ בחודשיים.
שצריך ללכת חצי מהדרך במדבר שכוח אל שאין בו כמעט מאיפה להשיג מים.
שצריך לעלות הרים קשים.
שצריך לסחוב ה-מ-ו-ן משקל על הגב
הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל זה פשוט לא רלוונטי. החלטתי לצאת לשביל ישראל, מה זה משנה אם זה קשה או בעייתי או מפחיד? אם אני לא אגשים את ההחלטות של עצמי, לא משנה בכמה ספונטניות הן התקבלו, מי אני? מה שווה הקיום שלי בעולם אם אני מבטיח ולא מקיים את ההחלטות שלי?
אז במשך שנה התכוננתי. קניתי ציוד במלא כסף. קראתי ספרים. שאלתי אנשים. חקרתי פורומים.
הכל היה לי חוץ מניסיון (זה ממש לא שלילי, זה הפך את החויה לעוד יותר מדהימה).
במהלך התכנון שעשיתי, נתקלתי באחד מהפורומים בארץ בבחור מעניין בשם אייל, וראיתי שלבנאדם יש וואחד ניסיון במסלולים ארוכים (קישור למי שמחפש הוכחות) - והאמת שהיה נראה לי מוזר לשאול אותו על שביל ישראל ביחס למה שהוא עשה, אך מצד שני שאר הטיולים שלו היו נראים ממש מעניינים אז הדבר היחיד ששאלתי אותו הוא "תגיד, אם היית עושה עכשיו את אותו מסלול שוב, מה היית בוחר?". והוא ענה לי ככה "אני לא הולך את אותו המסלול פעמיים אף פעם, אבל אם הייתי זה היה רק ה-PCT".
וזה הרגע שהחלטתי שאני עושה את ה-PCT. בלי שמת של מושג מה זה בכלל או מה זה אומר.
בלי שום ניסיון בטיולים ארוכים (נכון לאותה תקופה).
אני ממש לא בטוח שככה צריך לקבל החלטות בחיים, אבל אצלי ככה זה עובד.
חצי שנה התהפכה לי הבטן רק מהמחשבה על זה.
4300 קילומטר. 5 חודשים. הליכה במדבר, בשלג, בגשם, בנהרות, רואים סיוויליזציה רק פעם בשבוע.
ואז עשיתי את שביל ישראל והחויה הייתה מדהימה. באמת נהנתי מכל רגע. האמת שלא כתבתי על זה בשום מקום..
בכל אופן, יש משהו מאוד מיוחד בלחיות חיים בהם כל הדאגות שלך הן לצרכים הכי בסיסיים שלנו - אוכל, מים, לינה.
תחשבו לרגע כמה דאגות יש לכולנו כל יום.
אז כשאתה בטבע לא מעניין אותך שלא קיבלת העלאה במשכורת, שהאיראנים מאיימים עלינו, שאין הסכם שלום, שיוקר המחיה גבוהה.. זה פשוט לא רלוונטי.
הראש מאוד נקי שאתה מטייל. וזו תחושה הכי מצוינת שיש.
בכל אופן, ברגע שסיימתי התחלתי לקרוא יותר לעומק על הדבר הזה שנקרא שביל הרכס הפסיפי. הזמנתי ספר, וככה שאלתי פה ושם אנשים בקטנה.
באותה תקופה (אחרי שביל ישראל, שנה אחורה מהיום) חשבתי שזה יהיה נחמד שיהיה לי חלום כזה לחלום כל החיים.. מה רע.. ללכת כזו כמות של קילומטרים, לחוות כאלה חוויות.. אבל באותה תקופה זה היה פשוט לא ריאלי. הרגשתי שנפשית אני לא בוגר מספיק בשביל זה. צריך חוסן נפשי וחכמת חיים שאין לי. אז זה לא הולך לקרות בקרוב.
זה לא שינה את העובדה שהמשכתי לקרוא על המסלול, שדיברתי על זה עם כל אחד שאני יכול, שאמרתי להורים שלי שאני טס..
תוך כדי גם התחלתי לקנות ציוד חדש ויקר שבסופו של דבר הוא מתאים בעיקר (אם לא רק) ל-PCT. עשיתי את זה כי נורא נהנתי לקרוא ולחקור ולגלות ציוד חדש. אהבתי בעיקר את הציוד שהכינו מטיילים לשעבר של ה-PCT. הדברים שהם הכינו נראו לי פשוט גאוניים.
ולאט לאט התחלתי להחליף את התיק.. את האוהל.. את השק שינה.. את הבגדים.. הכל.
ואני לא שוכח עד הרגע הזה ממש את אותו לילה איפהשהו בנובמבר שישנתי במיטה שלי בשק שינה החדש (זו בעצם שמיכה שנפתחת לגמרי), ומשהו הרגיש בי פתאום כל כך נח וטוב וטבעי ואמרתי לעצמי: אני הולך לעשות את זה.
זהו. נפל הפור.
רק אז באמת הבנתי שאני הולך לעשות את זה.
אני חושב שהצלחתי להגיע לרגע הזה כי התחלתי להרגיש מאוד בנח עם המסלול; הכרתי אותו יותר לעומק, הבנתי את היתרונות והחסרונות, ידעתי איך לתכנן ומה לקנות והכי חשוב הגעתי למסקנה: האויב הכי גדול על המסלול זה אני. המחשבה שלי.
הבנתי שאני מסוגל לעשות את זה, שזה לא בשמיים. שהאתגר הוא גדול - נכון, אך הוא פיסיבילי ומציאותי. התעמקתי מאוד בדברים שיכולים להוות סכנה ותפרתי פתרון לכל אחד ואחד מהם.
אני מרגיש מאוד בנח עכשיו עם הנסיעה.
אני הולך לעשות את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(אני הולך לנסות לעשות את זה)
תאחלו לי בהצלחה ? :-)
תגובה 1:
עידן היקר,
בהחלט מעורר גאווה. מאחלת לך הנאה צרופה, שמחה בהגשמה, בטחון ואהבה.
אעקוב באהבה אחריך,
רוזה ירוס
הוסף רשומת תגובה