המסע שלי מתחיל עוד 12 שעות בשדה התעופה.
טיסה לפריז, משם לשיקאגו, משם לסן דיאגו. סה"כ 24 שעות, אבל אני נוחת באותו היום. זה נראה לי הזוי. התחלתי להתחבט בשאלה של האם אפשר לחזור בזמן. אחרי כמה רגעים זה עשה לי כאב ראש והחלטתי להשאיר את זה בגדר תעלומה.
אני מאורגן סה"כ. חילקתי את הציוד שלי בין מה שאני לוקח איתי למטוס ובין מה שאני שולח למטען.
מצאתי ברחוב מזוודה ישנה שכנראה נזרקה לקראת הנקיונות של חג הפסח, ושמתי בה את הביגוד, התרמיל ואת הפריטים של ה-Bounce Box. הצלחתי לאחסן בה גם יין ישראלי שאני אתן למלאכי השביל סקאוט ופרודו בסאן דיאגו. אני מקווה שלא יעשו לי בעיות איתו בכניסה לארה"ב. אזרוק את המזוודה בסן דיאגו.
למטוס יעלו איתי האוהל, המזרן והשק שינה בתוך תיק ישן. בקטע אירוני לחברה של התיק קוראים High Sierra (החלק הגבוהה של המסלול במרכז קליפורניה).
החלטתי לעשות את החלוקה הזו בשביל למזער את הפגיעה אם המזוודה שבמטען תלך לאיבוד בחור השחור של שדות התעופה. פעם תהיתי איך מזוודות יכולות פשוט להיעלם, אבל אז היה את הקטע עם המטוס המלזי..
המלאכים (הפירוש נמצא במילון מצד ימין, חפשו Trail Angel) בסן דיאגו באמת תותחים. לא מזמן הם שלחו מייל ואמרו שהם יחכו בשדה תעופה עם פומפונים צהובים. לי הספיק להעריץ אותם ברגע ששמעתי שהם עשו את השביל והם מעל גיל 50+ (אולי 60? 70? לא יודע בידיוק). אחר כך מסתבר שהם לוקחים אותי מהשדה תעופה, נותנים לי קורת גג לכמה ימים, אוכל, טרמפים לוולמרט ולאן שאני אצטרך ועוד בסוף מקפיצים אותי לתחילת המסלול. כל זה בלי לבקש שקל ואף מתנה. אין איך להסביר את הטוב לב הזה. אולי לאנושות יש עוד תקווה.
עם הנחיתה יש לי מספר סידורים: אני צריך להשלים טיפה ציוד, לארגן את החבילות דואר ל-Warner Springs, לקנות אוכל למקטע הראשון ובעיקר לדאוג שיהיה לי פלאפון עם אינטרנט שעובד.. בסופו של דבר החלטתי שאני אקח תוכנית של חברת H2O Wireless שהיא מפעילה וירטואלית שמתבססת על הרשת של -AT&T. אני אקח תוכנית שעולה 30$ ותקפה ל-3 חודשים; בסכום הזה אני יכול להשתמש לפי הצורך (Pay As You Go): מגה גלישה עולה 10 סנט, שיחה פנימית בארה"ב \ שיחה לבזק בארץ עולה 5 סנט. משמע: או 600 דקות שיחה או 300 מגה גלישה ואפשר לשחק עם זה כמובן.. אני אוכל להוסיף בהמשך אם אצטרך אבל לפחות להתחלה זה יהיה סבבה, אני פשוט לא יודע איך ה-WiFi וטכנולוגיות אחרות זמינות שם.
האמת שהרגעים האלה של לפני הטיסה מאוד מוזרים, יש בהתרגשות הזו פחד, ציפייה, חששות, לחץ.. תכנון של כמעט שנה מתנקז לרגעים האלה ממש.אני מסדר את החדר יפה, דואג לשים בניילון את הנעליים שלא יהיה עליהם אבק. כל הציוד בחדר שלי נהיה כבר חלק ממני, קיבל סוג של זהות. כל כך נח להתחבר לדברים ואנשים אבל הרבה יותר קשה להתנתק. ככה זה.
אני שמח שאין בי את הפחד של ה-"לא נודע". אני יודע לקראת מה אני בא, אני מבין את זה ואני מצליח להכיל את זה בתוכי. הטיול הזה הוא הפרויקט הכי גדול של החיים שלי עד עכשיו והרבה מההצלחה שלי להתקדם צפונה תהיה תלויה בעבודת הכנה שעשיתי.
מעניין אותי מי אני הולך להיות על המסלול, מי יהיו החברים שלי, ממה אני אהנה וממה אני אסבול. אני אדע את הכל עוד כמה ימים.
אני אשכרה יושב עכשיו בחדר האינטימי שלי, ובעוד 3 ימים אני בקצה השני של העולם, מתחיל ללכת את שביל הרכס הפסיפי. אני בהלם.
לגמרי.
טיסה לפריז, משם לשיקאגו, משם לסן דיאגו. סה"כ 24 שעות, אבל אני נוחת באותו היום. זה נראה לי הזוי. התחלתי להתחבט בשאלה של האם אפשר לחזור בזמן. אחרי כמה רגעים זה עשה לי כאב ראש והחלטתי להשאיר את זה בגדר תעלומה.
אני מאורגן סה"כ. חילקתי את הציוד שלי בין מה שאני לוקח איתי למטוס ובין מה שאני שולח למטען.
מצאתי ברחוב מזוודה ישנה שכנראה נזרקה לקראת הנקיונות של חג הפסח, ושמתי בה את הביגוד, התרמיל ואת הפריטים של ה-Bounce Box. הצלחתי לאחסן בה גם יין ישראלי שאני אתן למלאכי השביל סקאוט ופרודו בסאן דיאגו. אני מקווה שלא יעשו לי בעיות איתו בכניסה לארה"ב. אזרוק את המזוודה בסן דיאגו.
למטוס יעלו איתי האוהל, המזרן והשק שינה בתוך תיק ישן. בקטע אירוני לחברה של התיק קוראים High Sierra (החלק הגבוהה של המסלול במרכז קליפורניה).
החלטתי לעשות את החלוקה הזו בשביל למזער את הפגיעה אם המזוודה שבמטען תלך לאיבוד בחור השחור של שדות התעופה. פעם תהיתי איך מזוודות יכולות פשוט להיעלם, אבל אז היה את הקטע עם המטוס המלזי..
המלאכים (הפירוש נמצא במילון מצד ימין, חפשו Trail Angel) בסן דיאגו באמת תותחים. לא מזמן הם שלחו מייל ואמרו שהם יחכו בשדה תעופה עם פומפונים צהובים. לי הספיק להעריץ אותם ברגע ששמעתי שהם עשו את השביל והם מעל גיל 50+ (אולי 60? 70? לא יודע בידיוק). אחר כך מסתבר שהם לוקחים אותי מהשדה תעופה, נותנים לי קורת גג לכמה ימים, אוכל, טרמפים לוולמרט ולאן שאני אצטרך ועוד בסוף מקפיצים אותי לתחילת המסלול. כל זה בלי לבקש שקל ואף מתנה. אין איך להסביר את הטוב לב הזה. אולי לאנושות יש עוד תקווה.
עם הנחיתה יש לי מספר סידורים: אני צריך להשלים טיפה ציוד, לארגן את החבילות דואר ל-Warner Springs, לקנות אוכל למקטע הראשון ובעיקר לדאוג שיהיה לי פלאפון עם אינטרנט שעובד.. בסופו של דבר החלטתי שאני אקח תוכנית של חברת H2O Wireless שהיא מפעילה וירטואלית שמתבססת על הרשת של -AT&T. אני אקח תוכנית שעולה 30$ ותקפה ל-3 חודשים; בסכום הזה אני יכול להשתמש לפי הצורך (Pay As You Go): מגה גלישה עולה 10 סנט, שיחה פנימית בארה"ב \ שיחה לבזק בארץ עולה 5 סנט. משמע: או 600 דקות שיחה או 300 מגה גלישה ואפשר לשחק עם זה כמובן.. אני אוכל להוסיף בהמשך אם אצטרך אבל לפחות להתחלה זה יהיה סבבה, אני פשוט לא יודע איך ה-WiFi וטכנולוגיות אחרות זמינות שם.
האמת שהרגעים האלה של לפני הטיסה מאוד מוזרים, יש בהתרגשות הזו פחד, ציפייה, חששות, לחץ.. תכנון של כמעט שנה מתנקז לרגעים האלה ממש.אני מסדר את החדר יפה, דואג לשים בניילון את הנעליים שלא יהיה עליהם אבק. כל הציוד בחדר שלי נהיה כבר חלק ממני, קיבל סוג של זהות. כל כך נח להתחבר לדברים ואנשים אבל הרבה יותר קשה להתנתק. ככה זה.
אני שמח שאין בי את הפחד של ה-"לא נודע". אני יודע לקראת מה אני בא, אני מבין את זה ואני מצליח להכיל את זה בתוכי. הטיול הזה הוא הפרויקט הכי גדול של החיים שלי עד עכשיו והרבה מההצלחה שלי להתקדם צפונה תהיה תלויה בעבודת הכנה שעשיתי.
מעניין אותי מי אני הולך להיות על המסלול, מי יהיו החברים שלי, ממה אני אהנה וממה אני אסבול. אני אדע את הכל עוד כמה ימים.
אני אשכרה יושב עכשיו בחדר האינטימי שלי, ובעוד 3 ימים אני בקצה השני של העולם, מתחיל ללכת את שביל הרכס הפסיפי. אני בהלם.
לגמרי.
2 תגובות:
עידן שיהיה בהצלחה.
מאז קראנו את WILD של
Cheryl Strayed
גם אנחנו מריירים על המסלול שאתה עומד להתמודד בו.
שמור על עצמך!
מחזיקה אצבעות,
חני
עידן שלי כמה שעות לאחר שנפרדנו בשדה תעופה. לא קל לי. אך אני מחזקת אותך מאמינה בך ובשיקול הדעת שלך. אני סומכת עליך. אתמול היה לי יום הולדת קבלתי הרבה ברכות והכי אני מאחלת לעצמי שתחזור הביתה בסוף הטיול מחייך ומאושר מלא סיפוק וקורא לי בשם החיבה שלי.....חיבוק ואהבה אמא
הוסף רשומת תגובה