יום 11, חויה אלפינית, 27 אפריל

6.איזה באסה. כולם מתעוררים.
את הלילה האחרון בליתי בקאבינה של קיי, זו שלקחה אותי טרמפ. הלילה עבר בסדר גמור והיה חם כל הלילה.
אחרי התארגנויות הלכנו אני נועם שרית ורועי (שגם אותם דחפנו פנימה) לארוחת בוקר טובה ומוצלחת (בוריטו עם גרנולה ופירות וגם קורנפלקס). בשעה 8 בערך יצאנו לדרך חזרה לאיידלוילד.
כל הנסיעה הייתי עייף ממש ושוב עצרנו באותו מקום ושוב קניתי קולה ושוב הכל הסתדר.
נועם ירד ראשון מהאוטו. התפצלנו בנקודת התחלה. הוא החליט לקחת מסלול שלא קשור בידיוק לפיסיטי אבל הוא רצה לעשות השלמות הליכה במקום האיזור שנשרף. חשבתי הרבה על זה כי כן רציתי שנתחיל ביחד אבל זה היה נראה לי ממש לא הגיוני. קבענו להיפגש בהמשך היום. אני ממש מקווה שזה יקרה.
קיי הורידה אותי בהאמבר פארק באיידלווילד, נקודת ההתחלה לעלייה למסלול שנמצא 1000 מטר מעליי.
אמרתי לקיי תודה וקבענו שאתקשר כשאגיע לטהצ'פי, איפה שהיא גרה ולאן שאני מגיע בהמשך. אולי אזכה לאירוח.
אני רוצה לציין: אני מתחיל בשעה 11 את המסלול, ואני יודע שבסופה של לפני 3 ימים ירד כאן שלג. רועי ושרית עשו את המסלול לפני 4 ימים והם לא נתקלו כמעט בשום שלג, גם בדרך לפסגה של סן יסינטו.
הייתי עם המון מוטיבציה. עליתי מהר. לאט לאט אני מתחיל לעבור עוד ועוד שדות שלג ואני מנסה לקפץ כדי להישאר יבש ברגליים.
אני עולה ומגלה שיש יותר ויותר שלג וקרח, ובמקומות מסוימים העומק הגיע ל10 ס"מ.
אחרי שעה אני מגיע לסאדל ג'נקשיין ופוגש את ריק, פקח, ריינג'ר, והייתה לנו שיחה טובה של שעה על ארוחת צהריים. הוא בדק את אישור ההליכה שלי ובהמלצתו החלטתי לא לעשות את הפסגה של יסינטו בגובה 3300 מטר אלא ללכת בדרך הנמוכה.
המשכתי ללכת. ההליכה נעשת קשה וקשה והרגל שלי כבר רטובה לגמרי וכל רגע אני מוסיף עוד שלג פנימה. ממש קר לי ברגליים. קפוא. אני רואה עוד קצת מטיילים שמתקשים כמוני. היו לי רגעים מדהימים שהרגשתי שזהו, הפיסיטי הוא חלק ממני. לא אכפת לי שאני מטונף, שקר לי ממש, שהרגליים שלי קפואות. העיקר ההליכה, הטבע, הנוף. זה היה כל כך משכר.
אחרי כמה שעות זה הפסיק להיות ככה ונהיה לי קשה ממש. לא הצלחתי לנשום מספיק וכל צעד הקפיץ לי את הפעימות לב. 10 צעדים הרגישו לי כמו אחרי קילומטר שחייה. שמתי לב גם שאני משתין הרבה. ליתר דיוק פי 10 מיום רגיל. היה לי כאב ראש ולא היה לי כיף. רציתי להמשיך ולסיים אבל עוד הרבה מיילים לפני. בנקודת מים אני עוצר ומבשל ארוחת ערב. משאריות המים אני מכין שוקו חם. אני מנסה לחמם את הרגליים ופשוט לא מצליח. הן קפואות ואני לא מרגיש אותן בכלל. מפחיד. אחר כך החלטתי לשים זוג גרביים חדשות ולחצוץ בין הרגל לנעל הקפואה בשקית ניילון. ההיגיון שלי היה: להשאיר את החום גוף בפנים. בהמשך התברר שזה היה גאוני. אמנם הזעתי קצת, אבל חזרה התחושה.
אחרי שעה הפסקה נועם לא הגיע לנקודה והחלטתי להמשיך כי מאוחר. התחלתי ללכת ולאחר 5 מטר הליכה ואני שומע אותו מאחורי צועק לי והייתי כל כך מבסוט לראות אותו. ממש רגע מטורף. 10 שניות אחר כך והיינו מפספסים אחד את השני. החלפנו חויות והמשכנו קדימה 5 מיילים לחניון לילה. אלו היו 5 מיילים קשים ממש.. וקר פה רצח. אנחנו כרגע בגובה 2300 מטר ומצאנו נקודה בלי שלג על הרצפה. הגענו 5 דקות לפני השקיעה! איזה כיף. פעם ראשונה שאני הולך עד 8 בערב. ניצחון לכוחות הברית.

אני וריק הרנג'ר

בגובה 2800.איך זה הגיע לכאן?!

אין שביל

קפוא לגמרי. גם הנוטלה בתיק הרגישה ככה

קר שם

Posted via Blogaway