מחשבות של אחרי 3 ימים

באכסניה במאונט לגונה הראש שלי לא הפסיק לעבוד. הכאב ברגל דיבר והנוחות המשוועת של החדר החם הביאו אותי להסתכל קצת אחורה, מעט על ההווה והרבה קדימה.
כשחשבתי אחורה ראיתי אדם משוגע  ואמיץ שלקח שנה מהחיים שלו בשביל לתכנן משהו שהרבה יותר גדול מהנעליים שלו. ההבדל ביני לבין משוגע הוא שיצאתי מהעולם שבניתי לי בראש והלכתי אחרי השגעון שלי אל המציאות. כשאני בהווה אני נופל קורבן למי שהייתי בעבר, למי שאהב בלי סוף נוחות ופינוק וכל דבר בא ליד בקלות. המחשבות האלו מכאיבות וקשות ואני אומר לעצמי שמי שהייתי בעבר הוא חלק ממה שאני היום ולכן ההנאה מהבטלה באכסניה היא טבעית. ההווה שלי מוצף כרגע בהמון דברים ובמטען של חשבון נפש.
העתיד שלי העסיק אותי הכי הרבה. מה יקרה מחר? כמה אצליח להתמודד עם השביל? האם אני אכיר עוד אנשים? האם אסיים את המסלול?
העיסוק בעתיד מגעיל אותי.
אני מתרכז כמה שיותר בהווה אבל זה קשה.
ביינתים אני מתגעגע קצת הביתה אבל רוצה להמשיך קדימה מחוזק. אני יודע שאני צריך למצוא את המנועים הפנימיים שלי כדי להגיע לקנדה. אין ספק שההליכה עם נועם עוזרת מאוד ומדגישה כמה שהעניין החברתי חשוב. עד הפעם הבאה.